מחול - בהופעה: רביעיית אל פוסטר

המתופף אל פוסטר בן ה- 63 נותן לסולנים שלו את כל המרחב הדרוש כדי לפרוח. אמש בהופעה אינטימית בזאפה

המרצה הדדית

בחדשים האחרונים כתבתי הרבה על " לבונטין 7". מועדון זאפה הוא ההפך הגמור בכל מובן שהוא. הפאר החיצוני, הסביבה, הממדים הגדולים, התפאורה, הבר האלגנטי, ומערכות ההגברה והתאורה המשוכללות עובדות נהדר כאשר מתלווה אליהם תוכן אריסטוקרטי. ל"זאפה" מתאים ג`טז של הMain Stream כפי שבלבונטין 7 מתרכז האוונגרד. אל "זאפה" הגיעו בשנתיים האחרונות אמני עבר גדולים בתחום הג`אז (בני גולסון, יוסוף לאטיף) וחלקם היה כבר הרבה מעבר לשיא גדולתם. נכון שראוי לפגוש מאסטרו גדול גם בזקנתו, אך יותר טוב לתפוס אותו כשהוא ממצה בשלמות את ניסיונו ושנותיו ועדיין כוחו במותניו ויכול להפיל אולם.

אל פוסטר, בן 63, הנראה צעיר מגילו -ב20 שנה, הוא מאסטר כזה. אחת הדמויות הדינמיות ביותר בעולם הג’אז. בילה למעלה מעשור עם מיילס דייוויס, מנגן בכריזמה שקטה ובוטחת, ברגישות ובאנרגיות גבוהות שאינן מתבטאת בווליום אלא ביכולת להמריץ את כל הסובבים אותו. יש לנו נטייה לבלבל בין מרץ קצבי לבין הפצצת סאונד. כאשר הסולן מנגן חזק יותר, מכיוון שהוא רוצה להתגבר על התופים נדמה לנו שקורה דבר גדול וזה לא נכון. סולן הערב, הסקסופוניסט המעולה אלי דג`יברי נבחר על ידי פוסטר להיות חבר הרביעייה שלו לפני ארבע שנים ומאז הם מנגנים יחד. המיוחד בנגינתם הוא ההמרצה ההדדית.

בקהל היו מספר מוזיקאים ואחד מהם, החלילן אילן סאלם שעבר על בשרו מתופפים רבים אמר לי: "תשמע איזה מרחב עצום פוסטר משאיר לדג`יברי". זו הבחנה מדויקת , משום שפוסטר משתמש במצילות ובמברשות כמו צייר במכחול עדין. יש לסולנים כל מה שצריך כדי לפרוח, אבל הוא לא עומד בדרכם. דג`יברי, שהופיע הרבה בישראל עם נגנים שונים לא קיבל, לדעתי את הליווי שהוא זקוק לו עד הערב.

לפסנתרן, ארון גולדברג יש מראה "חנוני" מטעה ביותר כי הוא שד משחת כסולן ומלווה נאמן וקשוב. ואשר לבסיסט דאג וויס- תענוג לשמוע בסיסט המנגן שקוף , ברור, עם כל האקורדים, המוצגים כך שהסולן יכול לבנות עליהם מגדלים.

חץ בלב של דיוויס

אל פוסטר התפרסם בזכות מיילס דייוויס והשנים הקריטיות שבילו יחד כאשר הג’אז עבר תהליך של חשמול ושל השענות על "גרוב" ולא על פיתוח הרמוני. מדרך הטבע הרבה קטעים של דייוויס נכללו בתכנית. הפתיחה עם "SO What" הקלאסי חשפה בעיקר את המיומנויות של הבסיסט ושל דג`יברי עצמו שחזר על נושא בן חמישה רבעים בתוך המסגרת של 4/4 ופוסטר תמך בשקט.

לאט לאט התחממו העניינים וקטעים נוספים כמו "Blue and Green" (ביל אוונס) והלהיט הגרובי ביותר של דייוויס "ז`אן פייר" ואחריו Cantalup Man"" של הרבי הנקוק הפילו את התקרה. דג`יברי הבליט את מה שהוא אוהב ביותר-מלודיות, שקיפות הרמונית,שלהוב על ידי חזרה ופיתוח של נושאים קצרים ומשחקי קצב. לדוגמה קטע אטי כמו "Blue and Green" בנוי על מקצב 3/4 והרמוניות עשירות המתנגשות בצליל החודרני הננעץ כחץ בלב של דייוויס. אך דג`יברי בסופרנו סקסופון הבליט את הפוטנציאל הקצבי של הקטע, והפסנתרן ארון גולדברג הוביל את הקטע בהכפלת הקצב לסווינג מדוד, ואז עוד הכפלת קצב ואנחנו כבר בתוך בי-בופ.

פוסטר ניהל את הערב בצורה מופתית מאחורי התופים, התיידד עם הקהל ואף חיקה את קולו הצרוד של מיילס כשהציג את הנגנים. יכולתי עוד לכתוב שעות ארוכות על קטעי הסולו שלו המצטיינים במלודיות ובקומוניקטיביות ולנתח קטעים נוספים, אך בכך אחמיץ את העיקר- האינטימיות, התחושה החדשה- ישנה כי מוזיקה יכולה לשנות לטובה בני אדם, והחיוך המשותף לכל מי שיצא מההופעה באותו לילה.

רביעיית אל פוסטר ב"זאפה": אל פוסטר –תופים. אלי דג`יברי סקסופונים, ארון גולדברג-פסנתר,דאג וויס- בס. יום א` 17.6.