מחול - בי מוביז בכאילו

קוונטין טרנטינו ("חסין מוות") ורוברט רודריגז ("פלאנט טרור") מתרפקים על תרבות הגריינדהאוס: בתי הקולנוע שהקרינו בסבנטיז ברצף בי מוביז הזויים ומופרכים. לפחות זכינו בדאבל-פיצ`ר של שני אשפי קולנוע

פראיים

לפני כמה שנים נשלחתי לניו-יורק לראיין את רוברט רודריגז, לרגל צאת סרטו "היו זמנים במקסיקו". תגיד, שאלתי אותו במהלך השיחה בינינו, למה אתה מתעקש לעשות הכול לבד? לא עדיף לשכור תסריטאי, צלם, עורך, מפיק, ואז היית יכול להתמקד בעיקר בבימוי? רודריגז נעץ בי מבט משועשע מתחת למגבעת הסטטסון שלו, סמלו המסחרי, ופלט: "למה לי? ככה אני מוזיל לעצמי את ההפקה ואפילו יכול לשלם לאדם אחד, לי, על ביצוע כל הפונקציות הלאה". אחר כך הוא הרצין מעט והוסיף: "חוץ מזה, אני לא חושב שיש אנשי מקצוע בכל המשבצות האלה, שיעשו את העבודה טוב ממני".

שחצן? אולי, אבל זה חלק מהמהות היוצרת ששמה רוברט רודריגז, מכונת קולנוע משומנת ומיומנת של אדם אחד, אפשר בהחלט גם להסתכן בהגדרה גאון קולנועי. גם בסרטו החדש, "פלאנט טרור", הוא חתום על התסריט, ההפקה, הבימוי, הצילום, העריכה ואפילו על כתיבת מוזיקה מקורית. הסרט הזה הוא כידוע חצי פרויקט "גריינדהאוס", דאבל-פיצ`ר שעשה יחד עם קוונטין טרנטינו, שחלקו במיזם הוא הסרט "חסין מוות". שני הסרטים האלה יצאו תחילה בארצות הברית בחטיבה אחת, שאורכה 191 דקות, המכילה גם טריילרים לסרטים פיקטיביים אחרים בז`אנר, אבל לאחר שהתברר שלקהל היה קשה לספוג מסה קולנועית ארוכה כל כך, הוחלט, לפחות בהפצה הבינלאומית, להקרין כל סרט בנפרד.

פרויקט "גריינדהאוס" משמש כמחווה לבי מוביז ולתרבות הקרנות הרצף סטייל הדרייב-אין, שני-סרטים, לפעמים אפילו יותר, בכרטיס אחד, שהיו נהוגים בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70 בבתי קולנוע ישנים, לפני עידן קניוני הסרטים החדישים והמשוכללים. בבתי הקולנוע המוזנחים והלא מטופחים האלה לא הוקרנו אז סרטי מיינסטרים מטעם האולפנים הגדולים, אלא סרטים עצמאיים בעלי תקציב נמוך, בז`אנרים אאוטסיידריים, כמו אימה וזוועה, מתח ופחד, סרטי אקספלויטיישן (שם כללי לז`אנר ) בלקספלויטיישן (סרטי פשע אורבניים של יוצרים שחורים לקהל שחור) וסקספלויטיישן (בדגש על סקס), סלאשרים, קונג-פו, מערבוני ספגטי, ג`יאלו (ז`אנר טראש איטלקי) וכו`.

מדובר היה בסרטים סוג ב`, מותחנים ירודים וסרטי אימה מופרכים עד כדי גיחוך. "הסרטים האלה הוקרנו בהמוניהם בגריינדהאוסים בשנות ה-70, ולמען האמת, הפוסטרים שפרסמו אותם, והארט שלהם, היו הרבה יותר איכותיים מאשר הסרטים עצמם", מחייך רודריגז. "רצינו לעשות משהו שיחיה את הפוסטרים האלה".

אופנתיים

לדברי טרנטינו "הסרטים האלה אמנם נעשו על ידי במאים חובבנים כפרויקטים עצמאיים קטנים, אבל חוסר התלות שלהם באילוצי אולפנים דווקא אפשר להם להתפרע ברמת היצירתיות, בכושר ההמצאה המפותח, על גבול החולני, ובעלילות בדיוניות ואבסורדיות. אלה היו סרטים נועזים, עם מיניות פראית, וברוטליות ואלימות שאינן ניתנות לתיאור. היית צריך לצבוט את עצמך ולשאול, `האם אני באמת רואה את מה שאני רואה?`". רודריגז טוען כי "בגלל שנעשו רק מספר עותקים מצומצם לכל סרט, הם נשרטו ונפגמו, לפעמים מצב העותקים היה כה ירוד, שחסרו בהם קטעים שלמים".

שני הבמאים-חברים (שכבר שיתפו פעולה בסרטים "ארבעה חדרים", "עיר החטאים" ו"מצאת החמה עד צאת הנשמה") היו בצעירותם חולי קולנוע והרבו לשרוץ בבתי הקולנוע, ולא רק יצירות מופת, גם הבי מוביז האלה הלהיטו את דמיונם. למעשה, שניהם כבר ציטטו חלק מהסגנונות האלה בסרטיהם. טרנטינו את הקונג-פו בשני סרטי "להרוג את ביל", ואילו ב"ג`קי בראון" ליהק כוכבי סבנטיז נשכחים כמו פאם גריר ורוברט פורסטר, ששיחקו בבי מוביז. גריר, למשל, הייתה אז כוכבת סרטי בלקספלויטיישן רבים וגילמה גיבורות שחורות (המצוידות בתספורת אפרו רחבת היקף) כמו פוקסי בראון, שיבה שאיין ועוד. ואילו באשר לרודריגז - האין טרילוגיית סרטיו "אל מריאצ`י", "דספרדו" ו"היו זמנים במקסיקו" - סוג של מערבוני (או יותר נכון מקסיקוני) ספגטי.

למעשה, פרויקט גריינדהאוס קרם ספציפית עור וגידים לאחר שרודריגז הגיע לאחת מסדרת ההקרנות של שני סרטים במכה (עם טריילרים לפני ובין הסרטים), שארגן טרנטינו לחבריו בביתו, ב-2003. רודריגז הבחין שבביתו של טרנטינו תלויים בדיוק אותם שני פוסטרים של סרטים זניחים מ-1957, "דראגסטריפ גירל" ו"רוק אול נייט". הוא הציע לטרנטינו ליצור את הפרויקט המשותף וזה התלהב והסכים בו במקום. וכך הוחל בביצוע הרעיון. למעשה, רודריגז הגה את הרעיון של "פלאנט טרור" בעת שעבד על סרטו "אימה בחדר המורים", מתוך מחשבה שזמן רב לא נעשו סרטי זומביס.

אבל לפני שהספיק לממש את הרעיון, הז`אנר חזר לאופנה. זאק סניידר עשה ב-2004 את הסרט "שחר המתים". מעין רימייק לסרטו באותו שם מ-78` של ג`ורג` א. רומרו, שהיה מעין שדרוג לסרט האימה הקלאסי-קאלטי שלו מ-68`, Night of The Living Dead – אולי סרט הזומביס הראשון, שנעשה בשחור-לבן בתקציב דל ועם שחקנים לא ידועים, אבל עם השנים הפך פריט צפייה חובה במסיבות הלואין או בימי שישי ה- 13 בחודש. אותו רומרו עשה ב-2005 את "ארץ המתים", עוד התפתחות במעללי הזומביס שמשתלטים על היוניברס כולו. ואם זה לא מספיק, ג`יימס גאן ביים ב-2006 עוד סרט זומביס-חייזרים בשם Slither. "חבל שלא עשיתי את הסרט שלי כשרק חשבתי עליו", נאנח רודריגז, אבל בכל זאת שינס מותניים ליצירת חלקו ב"גריינדאוס". וטוב שכך.

שרוטים

ב"פלאנט טרור", זוג רופאים נשואים, וויליאם (ג`וש ברולין) ודקוטה (מרלי שלטון), נוכחים לדעת שלבית החולים שבו הם עובדים בעיירתם הקטנה, מגיעים אנשים הסובלים מפצעים מוזרים בכל חלקי גופם. אחת הפצועות היא רקדנית גו-גו בשם צ`רי (רוז מקגוון) שרגלה נקטעה בהתנפלות מסתורית. האקס שלה, ווריי (פרדי רודריגז) שומר עליה ומחלץ אותה מבית החולים, שבו המאושפזים הפצועים הופכים לחיות אדם תוקפות. ווריי וצ`רי (שבמקום חלק מרגלה שנקטע משמשת לה כפרוטזה מכונת ירייה רב שימושית) ינסו להביא את חבורת השורדים למקום מבטחים ולהציל את העיירה מההשתלטות העוינת.

ב"חסין מוות" של טרנטינו הגיבור הוא מייק הכפיל (קורט ראסל), נהג בפעלולי מרוצי והתהפכויות מכוניות בסרטים, שמתחיל עם שתי חבורות של בחורות (בהן רוסריו דוסון, ונסה פרליטו, סידני טאמילה פואטייה, טרייסי תומאס, מארי אליזבת, והפעלולנית זואי בל בתפקיד עצמה) נוטפות הורמונים, כדי להפוך את מכוניתו חסינת המוות מתאונות, למלכודת מוות עבורן. טרנטינו, אגב, מפציע להופעות אורח קטנות בשני הסרטים.

שני הסרטים, בסגנון טראשי-קאלטי-קמפי, מתכתבים עם תרבות הגריינדהאוס לא רק בעלילותיהם המופרכות, אלא גם בהיבטים הטכניים שלהם: הסרטים שרוטים, יש בהם פה ושם קפיצות, צבעים מתחלפים לא טבעיים (לפעמים גם מעברים לשחור-לבן), מעברים לא הגיוניים בין הסצנות וכדומה. שני הסרטים נקטעים לפתע באיזשהו שלב, באמצעות הכיתוב "גלגל חסר".

שני הסרטים גם מצוידים בטריילרים מבריקים של סרטים נוספים בסגנון, העונים בדיוק על אותם מאפיינים של קולנוע שאתה חייב לראות כדי להאמין שיש דבר כזה. שני המצטיינים הם, "מאצ`טי", של רודריגז, שיהפוך ככל הנראה לסרט באורך מלא שייצא ישירות ל-DVD, וטריילר אחר, "נשות הזאב של האס.אס", שביים במאי האימה רוב זומבי, מתכתב עם סרטי הקטגוריה הנאצית-נשים בכלא-סטאלגים.

אמנם נשמעו כבר פה ושם קולות תמיהה – מדוע שני במאים גאונים (ועל כך אין עוררין) מבזבזים את האנרגיות שלהם על השתעשעות בז`אנרים ותופעות קולנועיות שעליהן גדלו, אבל טרנטינו-את-רודריגז הם לא במאים מהזן שניתן לאלף או לצפות את מהלכיהם. אפשר (וכדאי) רק ליהנות מהם.