דבר הסב: נפלו לא רחוק מהעץ
 
זו הייתה חוויה מרגשת, ולא רק בשל העוצמה הרגשית של שתי השחקניות הראשיות,  גאיה טראוב וסשה גרישקוב,  שהצטיינו במשחק שלא רואים  כמותו לעתים קרובות גם על הבימות "לגדולים". היא הייתה מרגשת גם מפני שהוכיחה כי הקהל הצעיר של היום מסוגל לצלוח את המורכבות של עולם הרחוק ממנו, לכאורה, עולמם של פליטי השואה, הרצוף סבל, יתמות,  אכזריות ומוות, ולקבל את ההצגה המעלה אותו בחום ובהערכה עמוקה.
 
``הכל התחיל ביום חורף אחד, בפעולת אחר הצהרים, כשהעלה אריאל המדריך בפנינו את נושא השילומים מגרמניה...`` כך ללא הקדמות, נכנס הקורא בספר "עץ הדומים תפוס", לעולם ילדותה של אביה, בת דמותה של גילה אלמגור, שכתבה על חייה כנערה את "הקיץ של אביה" ואת הספר הזה.  
 
בשני ספרים היא מגוללת  את סיפורה של ילדות בשנות החמישים, בצל זיכרונות השואה, הסיוטים החוזרים בלילות, הלעג של הילדים והאטימות הכללית לסבלם של הניצולים, המחוזקת באידיאולוגיה "אנטי-גלותית". אך בעוד שבספר הראשון, "הקיץ של אביה", הייתה אביה במרכז, כאן ב"עץ הדומים תפוס" היא עומדת קצת בצד, משקיפה על ילדים שידעו זוועות  גדולות ממנה בתקופת המלחמה: שרה - שאיבדה את כל משפחתה. מירה -  שאיבדה את הוריה וגם את זיכרונה, מתכחשת לשני ניצולי שואה שטוענים שהם הוריה. יורק וחברו זאביק,  המייללים בלילות כמו הזאבים שמילאו את לילותיהם בימי המלחמה. בין כל אלה אביה היא קצת יותר "שלמה": יש לה אמא, אם כי האם הזאת איבדה  בשואה את צלילות דעתה,  ואת אביה שכלה בעת המלחמה, והיא מחפשת עתה אחר קברו כמו אחר פשר לחידה שפתרונה נעלם. לכולם משמש עץ הדומים הרוגע פנת התבודדות ומקום לוידויים ולחשבון נפש. נדמה שתמיד יושבים תחתיו, ומכאן גם השם של הספר (וההצגה) עץ הדומים תפוס.
 
הכאב, הכעס והתוקפנות המאפיינים את חלקה הראשון של  ההצגה מתחלפים בהמשך בחמלה ובהשלמה עם האובדן: יולה מגלה שאביה חי בוורשה, אך זמן קצר לפני נסיעתה אליו מגיעה אליה הבשורה שהוא מת, והקבוצה נרתמת לנחם אותה. מירה, שכמעט הועברה לחזקת שני  הוריה הבדויים, מקבלת את גיבוי הקבוצה, ונשארת במוסד, ואביה מגלה את הסוד של האב הקבור בחיפה. 
 
על יסוד ספרה של גילה אלמגור, הצליחה דפנה אנגל ליצור עלילה אמינה (למעט סרבול בחלק האחרון).  התפאורה משורטטת בחומרה וביעילות – מצד אחד של הבמה עץ, מצדה השני מטאפורה של חדר שינה, דלת, חלונות, מיטות שנשלות מן הקיר, וחוזרות ומתכנסות אליו עם התחלף התמונה. המשחק מעולה, והבמאי משה קפטן מתזמר את ההצגה המורכבת הזאת ביד בטוחה ורעננה. נראה שכולם נפלו לא רחוק מן העץ שבצילו ישבה גילה אלמגור בילדותה.
 
דבר הנכד :  בין עצב לשמחה
 
"עץ הדומים תפוס" היא הצגה מרגשת שמספרת על ילדה בשם  אביה, שבניגוד לרוב הילדים שבמוסד, אמה עדיין חיה, ובכל זאת שולחת אותה לפנימייה. שם קורות התרחשויות עצובות ושמחות בקצב מהיר.  מתברר שאביה של אחת הילדות  חי, וכולם שמחים אך אחרי שמודיעים לו שיש לו ילדה חיה, הוא מת, כי הוא לא יכול לעמוד בהתרגשות הגדולה  ומצד שני, כשנודע לילדה שאביה חי היא שמחה מאוד, מתכוננת לנסיעה לוורשה, נפרדת מכל החברים, אך ברגע האחרון מגיע המחנך, ומודיע לה שאביה מת. המשחק בין עצב לשמחה משתנה כהרף עין, ונותן להצגה את הטעם המיוחד שלה  הצגה מרגשת שאני ממליץ לראות.
 
 
"עץ הדומים תפוס", הפקת המדיטק על פי  ספרה של גילה אלמגור, מחזה מאת דפנה אנגל, בימוי: משה קפטן, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי, תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי, תאורה: עדי שמרוני.