דבר הנכד: פלונטר של סקרנות
 
"סוד הגן הנעלם" היא הצגה על ילדה  מהודו שנשלחת לאחוזה ענקית באנגליה, שם מטפלים בה אך מסתירים ממנה יותר מדי דברים. היא שומעת קולות בכי ולא אומרים לה מי בוכה. לא מדברים אתה על הגן של האחוזה, ולא מרשים לה להיכנס לחלק ממנו, ובכלל בקושי מרשים לה להסתובב באחוזה שיש בה יותר ממאה חדרים.
אבל הזמן עובר והיא מתחילה לפגוש אנשים. היא מתחברת עם המשרתת שמטפלת בה ומצליחה להיכנס אל הגן יחד  עם אחיה של המשרתת, שהפך להיות לחבר טוב שלה, והיא מטפחת את הצמחייה בגן.
ועכשיו משהו מטריד שאולי יגרום  לכם ללכת להצגה: לילה אחד היא שומעת בכי, ולא יודעת מי בוכה. היא יוצאת מהחדר שלה ו...  את ההמשך תצטרכו לגלות בעצמכם.
 
אחד הדברים שהכי ריתקו  אותי בהצגה זה היה מין פלונטר של סקרנות, שלאט לאט הותר. בהתחלה לא הבנתי  מה קורה, אבל בהמשך זה נפתר. כן, ההצגה מסתיימת בסוף דרמטי, אבל איני יכול לגלות לכם מה הוא.
 
דבר הסב:  מלודרמה סטריאוטיפית

בניגוד לנכדי, אין לי הרבה מילים טובות לומר על  "סוד הגן הנעלם". הספר, שפורסם לראשונה בשנת 1909 והומחז מאז פעמים רבות, בין השאר גם כמחזמר  וכסרט, הוא בסופו של דבר מלודרמה, מאותו  זן רווח מאוד במאה ה-19, שממנו צמחו בימינו כל  הטלנובלות ואופרות הסבון למיניהן. הגרסה הנוכחית  נועדה מן הסתם "לדבר אל לבם של הילדים", ולכן אולי  יש בה מידה רבה יותר של סטריאוטיפיות והשטחה מאשר בגרסאות קולנועיות או במקור הספרותי. זה בולט באפיון קיצוני של הדמויות כ"טובות" או כ"רעות" במידה  קצת גדולה יותר מעבר להוראות השימוש הבסיסיות שכל יוצר מלודרמה נוהג לפיהן. אול משום כך גם המהפך מרע לטוב, המתרחש בשיאה  של כל מלודרמה נראה כאן מאולץ, וגם  המשחק אינו יכול להמריא לשיאים בשל  אילוצי הסטריאוטיפיות, ובסופו של דבר אתה נשאר עם קצת טעם תפל.
 
"סוד הגן הנעלם" הפקת המדיטק חולון  על פי ספר מאת פרנסיס הודג`סון ברנס, מחזה גורן אגמון. בימוי גלעד קמחי.