לעתים נדמה שבין כל המחלוקות וההבדלים אין יותר דבר כזה שיכול להתקרא "עם ישראל". יום הזיכרון, שבו אנחנו מציינים את האובדן, נותן מעין זריקת כוח של פטריוטיות, שעוטפת כל נים בגוף וקושרת אותו לאדמה החרוכה של ארץ ישראל, וזאת בגלל שבתוך כל העצב, משפחת השכול מגשרת על כל פער ושוני אפשריים.
אירוע "שרים בכיכר" קנה לו כבר קהל נאמן. מדי שנה מגיעים, אחרי הצפירה והטקס בכותל המערבי בירושלים אל הכותל התל-אביבי. כיכר רבין הפכה, כך נדמה, לאנדרטה שמרכזת סביבה את המיתוסים החילוניים. לא עוד גיבורים חסרי פנים, אלא בנים, אבות וחברים, בעלי פנים, בעלי עבר, רק חסרי עתיד. אנשים מכל קצות הארץ הגיעו אמש לכיכר, כדי למחות יחד דמעה משותפת.
יאיר לפיד ניצח גם השנה על הדמעות המילוליות ואמנים שונים גרמו לנו להזיל דמעה בשירים. בניגוד לטקסטים החודרים, כמה מהעיבודים המוזיקליים השנה חטאו מעט למקור. כך למשל הביצוע של בועז שרעבי לשיר "הרעות" או הביצוע של שמעון בוסקילה ל"לו יהי", שלא הצליחו לרגש באמת. בין הזמרים אפשר היה למצוא גם את ריקי גל, שלומית אהרון, דוד ד`אור, דין דין אביב וכברה קסאי וגם את נינט טייב שביצעה את "נוצה ברוח" של ריטה.
קשה להתחמק ממיתוסים וממילים גדולות כשמדברים על הנופלים. אמהּ של יעל כפיר, שבתה נרצחה בפיגוע סמוך למחנה צריפין, הצליחה לעשות מה שהאמנים לא הצליחו - לגרום לקהל להזיל דמעה אמיתית של השתתפות ושל צער. "בעבר חשבתי שפיגועים זה משהו שקורה לאנשים אחרים, עד שלפתע פרצה המציאות הנוראית הזו אל חיינו", אמרה ונתנה לבאי הכיכר להבין שהמציאות הזו יכולה לדפוק לכל אחד בדלת, בלי כל אזהרה מראש. והלוואי ויעל (יעלי בלשון האם), תסגור את רשימת השכול המתארכת.
באי הכיכר שרים יחד את התקווה. יש משהו מחזק בשירה המשותפת הזו. מעין חוסן, שאומר שבמותם ציוו לנו את החיים. אחרי "התקווה" האנשים מתפזרים וכל אחד הולך לדרכו. עד השנה הבאה נמשיך לשיר את השירים, לזכור את הנופלים ולקוות שבשנה הבאה אפשר יהיה לדבר על מלחמות הישרדות בלשון עבר. כל שנבקש לו יהי.
26/04/2004
:תאריך יצירה
|