מחול - בלגיה מול פורטוגל

פסטיבל "מוזיקה מהעולם": לאחר ערב עולץ ומלהיב עם "זאפ מאמא" -תרזה סאלגיירו איכזבה

סופר-מון

האבחנה בין "מוזיקת עולם" לבין "מוזיקה מהעולם", מאוירת היטב בחלקם של ההרכב הבלגי
"זאפ מאמא" ושל הזמרת הפורטוגזית תרזה סאלגיירו ולהקתה, בפסטיבל "מוזיקה מהעולם", שננעל אתמול בתל-אביב. שניהם ראויים ויכולים להתארח בישראל תחת כל כותרת אחרת, ועדיין לספק עניין ומרחב פרשני בלתי מוגבל, חורג מעבר לקווי מתאר גבולות אתניים ולצלילים "אקזוטיים", האמורים (לכאורה לפחות) לאפיין "מוזיקת עולם".

גם בביקורה השלישי בארץ בתוך פחות מעשור ולמרות שינויים בהרכבה, "זאפ מאמא" היא עדיין מארי דולן, בת-תערובת (זאיר-בלגיה) וּווקאליסטית יוצאת-דופן, שרותמת את מגוון ההשפעות המרכיב את עולמה המוזיקלי לסגנונות מוזיקליים מוכרים. עם הרכב של שבעה מלווים (שתי זמרות, באסיסטית, גיטריסט, קלידן, מתופף ודי.ג`יי. רב-תפקידים ויכולות) שולטת דולן שלטון ללא מיצרים בהתרחשות הבימתית, מניעה ומאיצה אותה כרצונה, כמאסטרו מודע לכוחו. "אני לא רוצה להיות סוּפֶּר-סטאר", היא שרה. "כוכבים יש הרבה. אני מעדיפה להיות הירח, סוּפֶּר-מוּן".

ואכן, דולן היא פרפורמרית יוצאת-דופן, עם איכויות מרשימות בכל פרמטר: יצירה, תנועה, הופעה, פרייזינג, פרשנות, וכמובן קול ולוק. ממש קלאסה. דומה שהיא יכולה לשיר בכל סגנון שתחפוץ. הידע המוזיקלי שלה רב והשימוש שהיא עושה בו לזגזג ולמזג בין מקורות וקצבים אפריקאיים, דפוסי שירה מערביים, שחורים ולבנים, הברות ומלים בשפות שונות, דגימות וצלילים אלקטרוניים, מעורר השתאות והתלהבות.

"זאפ מאמא" הוא הרכב מאומן ומיומן שבגר את עידן התמימות. אמנם המסר הוא אהבה ואחווה, מוזיקה כמזור וכמרפא, הדרך האולטימטיבית - עולצת, שובבה ומלאת הומור - לתקשר בין אנשים. אולם ההגשה היא הצגה נטו. מאוד מוקפדת ומדויקת. כוריאוגרפיה, תיאטרון, גֶגים מתוזמנים, הרמוניות. אפילו במרווחי האלתור. אי אפשר שלא לאהוב את ההרכב. הוא חגיגה לעין ולאוזן.

בין פליאה לשעמום

אם דולן משכנעת שג`אז עבורה הוא טבע שני ואורח חיים מוזיקלי, תרזה סאלגיירו, המוכרת כסולנית של להקת "מדרדיאוס" המצליחה, לא הצליחה לשכנע בתפנית הג`אזית שלה. המופע שהיא מעלה עתה בעקבות אלבום אולפן באותו קונספט, מתיימר להיות הצדעה ברוח זו לכעשרים "סטנדרטים" של היוצרים הברזילאים הגדולים מאמצע המאה הקודמת - קאימי, ז`ובים, בוארקי, מוראיס, פישיגניה ואחרים.

סאלגיירו היא זמרת נהדרת. באמת מלאך. תענוג להקשיב לה. הקול השמימי שבוקע מגרונה הוא פלא. מושלם. ניכר בה שהיא מאוהבת בשירים הפורטוגזיים שמשם ומסורה לביצועם, אולם היא לוקה באינטרפרטציה. השירים בפיה היו קציפתיים, קונצרטיים, לא אינטראקטיביים. ללא מינימום פרשנות מחייבת. כמו ההתמודדות הג`אזית של החמישייה בראשות הפסנתרן ז`ואאו קריסטל (קונטרבס, סקסופון וקלרנית, גיטרה אקוסטית ותופים) - אליה מצטרפים גם שתי זמרות וצ`לו, כולם ייבוא מברזיל - שהייתה פשטנית בדרך כלל ומרתקת רק לעתים רחוקות.

מה שמביא להרהורים נוגים על השוני העצום במוזיקליות של הברזילאים מול הפורטוגלים. החום, הפיזיות, הזרימה, השמחה והבלתי אמצעיות של אלה, מול הריחוק, הניכור היחסי ואפילו הקרירות של אלה. ומדובר באותה שפה. מהצד הווקאלי, סאלגיירו מצדיקה את המוניטין המדרדיאוסי. מהצד הפרפורמרי היא מאכזבת. לא יוצרת קסם. כמעט ולא קרה כלום, לא על הבמה ולא לשירים. מלבד שניים-שלושה שירים עצובים, שנשקו לפאדו הפורטוגזי (וגם להיטים שהתאזרחו בארץ; "העצב אין לו סוף", למשל), היא לא הצליחה לגעת ולרגש. והמופע נע בין פליאה לשעמום.

אם דולן הוכיחה שהשמיים הם הגבול עבורה, סאלגיירו לימדה שהשמיים האלה נמוכים לפעמים.

מוזיקה מהעולם: זאפ מאמא. המשכן לאמנויות הבמה, 12 ביולי 2007.
מוזיקה מהעולם: תרזה סאלגיירו. המשכן לאמנויות הבמה. 13 ביוני 2007.