מחול - לורן היל -ריגוש אמיתי לא היה שם

קולה של היל לא במיטבו, בלשון המעטה. אבל הבעיה הכי גדולה בהופעה שלה היא מחסור רציני בריגוש

כריזמה צרודה

דנה ברגר וקרולינה סיימו כבר מזמן את החימום שלהן, ובאיחור מעצבן, לא אופנתי, של כמעט שעה, עולה הדיווה השחורה בבגד כמעט כולו לבן לבמת אמפי-פארק רעננה ("מתנצלת, נתקעתי בתנועה בדרך לכאן").
זאת לאחר שההרכב המעולה שלה (14 נגנים, כולל שתי יחידות רית`ם סקשן) חימם את האווירה דקות ארוכות.

האיצטדיון גדוש בקהל מגוון (על פי ההערכה, כ-7,500 איש), על הרגליים, רק מחכה שיציתו בו אש. הנאמבר הראשון, The Heaten, במקור של בוב מארלי, אביו המנוח האגדי של בן זוגה לחיים, רוהן. ניכר שלוקח ללורן היל זמן להתחמם ולכוון את הקול, שהתעבה מאוד בשנים האחרונות, וגם לוקה בצרידות מטרידה. בתספורת האפרו הקצרה שלה ובבגדים הלבנים, נראית האמנית כמו שילוב של כושית עברייה ואחת מהאחיות בלוז.

הקטע השני הוא Lost Ones, כשהזמרת, אנרגטית ומפוקסת למדי (בניגוד לידיעות שזרמו לכאן על הופעות עייפות, קצרות ומאכזבות, בתחנות קודמות בסיבוב הזה), והרכבה האינסטרומנטלי והווקאלי עוברים מקטע לקטע ומשוטטים בין סגנונות הגוספל, ריתם אנ` בלוז, רגאיי, סול והיפ-הופ.

העיבודים למרבית השירים בעלי אופי רוקיסטי, והזמרת הולכה על ורסיית הופעה דופקת בראש, בווליום גבוה, ומוותרת כליל על הרכות והצלילות המעודנת שאפיינו אותה באלבומי "הפוג`יז" והסולו שלה. במקומם היא משדרת כריזמה צרודה, כוחנית וצועקת, כנראה כדי לחפות על מגבלותיה הווקאליות כעת. קשה שלא להבחין שהמנעד הקולי בעל המוניטין שלה רחוק מלהרקיע לגבהים המוכרים. רחוק מאוד מכך. את הליינים של הראפ היא עדיין עושה במיומנות גבוהה למדי, אבל בשירה אמיתית הקול שלה נשבר לעתים קרובות מדי, ורק בעזרת פתרונות טכניים ועיבודים שנראו כאילו הותאמו ל"קולה החדש", היא צולחת איכשהו את השירים הבעייתיים ברפרטואר שלה.

בסך הכול המופע בן השעה וחצי דינמי אם כי מאוד מונוטוני, למרות שהיל מתאמצת לנוע נון סטופ על הבמה ולייצר דרמה. היא מבצעת עוד כמה מיצירותיו של מארלי, בהם "זימבבווה טרנץ` טאון" ו"איירון ליון זאיון", ונותנת במה לנגני ההרכב שלה, בעיקר שני הפרקשניסטים, להתבטא בסולואים וירטואוזיים.

בחלקה השני, ההופעה תופסת תאוצה מסוימת, וכמובן שמה שעושה את זה לצופים אלה שירי ה"פוג`יז" הידועים והאהובים, בעיבודים שונים מאוד מהמקור, בעיקר Fu-Gee-La, Ready Or Not וכמובן הקאוור Killing Me Softly, ששוב ממחיש עד כמה קולה של היל לא במיטבו, בלשון המעטה. אבל הבעיה הכי גדולה בהופעה שלה הייתה שלמרות שהיא ניסתה בכול הכוח לגרום לכמה רגעים של אקסטזה, זה לא הצליח לה וריגוש אמיתי לא היה שם. אפילו לא לרגע.