כשרואים את הדיווה שלנו על הבמה עם החיוך, התנועות החתוליות, הדרמה והקול, ההשוואה שעולה היא דווקא לשירה הוותיק של ירדנה ארזי (דיווה לאומית אחרת) - "היא רוקדת עם הגוף והנשמה/ היא רוקדת והקצב בדמה/ היא רוקדת ולפתע נעלמת האימה/ היא פורשת את ידיה והיא שוב ילדה תמימה".
ריטה עולה לבמה בהיכל התרבות, לבושה בשמלת מיני שחורה. כשהיא מסתכלת על הקהל, היא נותנת לכל אחד מהנוכחים תחושה כאילו היא שרה בשבילו. היא יורדת מהבמה, עוברת בין המעריצים, נותנת נשיקות, מלטפת ועושה אהבה עם הקהל.
בניגוד לשלמה ארצי שמסתפק רק בשורות הראשונות בהיכל, ריטה מגיעה גם ליציע. היא מתיישבת על אחת הנשים, ושרה בשבילה את "בביתי הנעול". כשהיא מבחינה בתכונה מוזרה אצל הגברים באולם, היא משתהה לרגע. קצת מתבלבלת – "אני יושבת רק על נשים, אפשר להירגע", היא אומרת במבוכה. הקהל נשבה בקסמיה. עכשיו היא יכולה להתחיל את השואו האמיתי.
במופע החדש מבצעת ריטה בעיקר את השירים הישנים מהרפרטואר שלה. "ציפור זרה", "כמו נוצה", "ימי התום" ו"הנסיכה והרוח" מתקבלים בחום רב על-ידי הקהל. ככה אנחנו אוהבם לאהוב את ריטה, עם השירים שאנחנו מכירים בעל-פה.
אמנם הצידוק לסיבוב ההופעות הנוכחי הוא אלבומה החדש, "חמצן", אבל ממנו בוחרת ריטה לבצע שני שירים בלבד. הקהל מתקשה להתחרות בטונים שאליהם היא מגיעה ב"לאלף נמר" וב"עלית לי בזיכרון". בכלל, בשנים האחרונות נדמה שהקריירה של ריטה לא מצליחה לתפוס גובה כבעבר. יש בשירים החדשים שלה מין ניכור, שלא מאגד סביבו את גדודי המעריצים שלה מהעבר.
כמו במופעים הקודמים, גם הפעם ריטה מנצלת את הבמה ונותנת ביצוע ל"אריה" איטלקית מוכרת, תוך ריקוד דרמטי עם מניפה אדומה ושמלה מתנפחת. אמנם הביצוע מוסיף איזה ארומה גרנדיוזית למופע, אבל כמה פעמים כבר אפשר לשמוע את אותו ביצוע? גם אם מדובר בקטע מוצלח ביותר (ועל כך יש חילוקי דעות), אנשים שראו אותה לפני 7 שנים יכולים היו לשמוע בדיוק את אותו דבר. מה שבעבר היה קוריוז, היום הופך להיות מעט טרחני ומעיק.
מדי כמה שירים מגיחים לבמה שני רקדנים חטובים לצדה של ריטה, שגם אחרי גיל 40 הגמישות ויכולת הריקוד המדהימה שלה לא נפגעו. עוד כוכב שמופיע איתה הוא דודו טסה, שבדרך כלל עומד מאחור עם הגיטרה, והפעם הוא נותן ביצוע מופלא ושר את הבית הראשון של "ערב כחול עמוק".
בחלק האחרון של המופע, אחרי שנשבר סופית הדיסטנס בינה ובין הקהל, ריטה עוצרת את הכל, ומזמינה את כל יושבי ההיכל להתקרב לבמה. "קומו לרקוד" היא צועקת למיקרופון, והקהל נוהר לעברה. היא מתמוגגת כשהקהל שר את "ימי התום" כמעט בלי עזרה. היא לוחצת ידיים בחום. אין בינה ובין הקהל שום מחסומים. לא אנשי ביטחון, לא גדרות. פנים אל מול פנים.
את המופע סוגר, כרגיל, "ילדים זה שמחה". לפני כן היא לא שוכחת להודות לקהל הנפלא (אתם הכי מעולים בכל העולם), ולהזכיר שמדי פעם אלוהים מגשים חלומות.
האורות נדלקים. המופע מסתיים. פה ושם עוד אנשים שרים או מזמזמים את השירים. כשהעשן מתפוגג, יש מעין תחושת דז`ה-וו, כאילו כבר היינו במופע הזה יותר מפעם אחת. השואו של ריטה מופלא אבל התוצרת החדשה שהיא מגישה למעריצים – רחוקה מלהיות מספקת. אמנם עדיין מדובר בדיווה, אבל לא בכזאת שתוכל לנצח את הזמן אם לא תחדש ותרגש את המעריצים.
מיכל בן דוד
27/04/2004
:תאריך יצירה
|