מיתוס בן שלושים ומשהו

ביומו השני של הפסטיבל החלו שני המופעים באותה שעה ואני קיפצתי בין האולם הגדול והאולם הקטן, וגיליתי שיש נקודה אחת, במדרגות המחברות את שני האולמות שבה ניתן לשמוע את שני האולמות בו זמנית.
 
להקת האריות היא מיתוס שעצם קיומו נוטע תקווה  במי שמאמין בהישרדות מוזיקלית. לפני למעלה משלושים שנה היה להם להיט במצעד הבריטי. חלק גדול מהקהל הכיר את  השיר "אהבתנו היא דבר צומח" הדורש מהאריות לשיר גבוה מאוד, גבוה יותר באוקטבה ממה שמקובל היום. מעט מאוד זמרים ישראלים, אם בכלל, הכניסו שיר למצעד הבריטי. האריות בראשות המנהיג חיימון אלגרנטי החלו וסיימו עם מחווה ללהקת הצלליות, הלהקה שרבים מהקהל גדלו עליה (מכאן ניתן ללמוד על גילו הממוצע של הקהל). האריות אינם להקת בלוז, אבל הם בפירוש להקה טובה לייצג את שנות הששים. עבור הקהל הם להקת נוסטלגיה, עבורם- הם עושים את מה שהם אוהבים. אחרי קליף ריצ`רד, והלהיטים  End Of the World ,Will you love me Tomorrow" הגיעו הסלואים. זוג לא צעיר פצח בריקוד חושני ברווח בין הבמה לקהל, דואט שכלל הרמות מורכבות וזכה לעידוד רב מהקהל. כשהגיעו ל"סנטנה" עם Black Magic Woman, ירדתי לשמוע את אפרים שמיר. 

שמיר, מצויד בבסיסט מעולה (צור בן זאב) קלידן, מתופף ומפוחית בדיוק הסביר את חשיבות הבלוז האיטי. "היום כבר אין סלואו", הסביר, "והרי הסלואו הוא הכרחי כי ככה באים ילדים לעולם" והדגים מיד את יכולתו בבלוז איטי. שמיר, למי שלא יודע, הוא גיטריסט בלוז מצוין. כל תכניתו היא באנגלית, וזה יוצר קצת בעיות מבטא - אך אין לו בעיות מבטא בלב. העדפתי בלוזים מוכרים  כמו Stormy Monday משום שגם הקהל שולח פידבק לשיר מוכר המשפיע על הלהקה, אך שמחתי לשמוע גם בלוזים לא מוכרים, עם הסבר לסלנג האמריקאי (למשל I Got it Made In The Shed הניתן לתרגום כ"זיינתי בחצר" ). שמיר, ששמר על מסגרת הבלוז הטהור כל התכנית סיים בקטעים של אלביס, ונתן לקלידן, כפיר צעירי, אפשרות להבריק בשיר המוכר לנו מהריקוד של טרבולטה ואומה תורמן ב"ספרות זולה". 

לא רק הנדריקס הישראלי

החלק השני של הערב באולם הגדול, זה של שלמה מזרחי והשורשים היה שונה בתכלית. מזרחי הוא ללא ספק אחד הגיטריסטים הגדולים ששמעתי בחיי, בכל קנה מידה. התיאטרליות של ההופעה שלו, הנפות הידיים כלפי מעלה, הגחינה לעבר הרמקול לבל פידבק, ההתייחסות שלו לגיטרה-הכל נובע ממקום אחד- האיש יודע כי הוא נולד לנגן וחייב לנגן.

מעבר לשני הקטעים הקלאסיים שלו-גרסתו של הנדריקס ל"מגדל השמירה" של דילן, וסולו הגיטרה האלמותי של הנדריקס ב"Little Wing" שאותם ביצע באדיקות של היצמדות למקור- ניגן מזרחי קטעים מקוריים שלו תוך התרכזות במבנה של הבלוז, העלה תלמיד בהופעת אורח (עידו שן צור) לשיר גרסה פאנקית של שיר הפינג`אן ונתן לכולם ליהנות מיכולתו כזמר (הפתיעה אותי העובדה שהוא שר טוב, עם הרבה ביטחון) וכגיטריסט.

בלוז בשלושה רבעים המוקדש לכלב שנהג ללכת במקצב משולש, בלוז התרנגולות השחוטות בשוק מחנה יהודה ועוד- כל זה מעלה את השאלה מדוע שמים אותו בפינת "הנדריקס הישראלי" למרות שהוא כבר לא שם, ולא מתייחסים למה שהוא עושה עכשיו. בודאי חלק התשובה טמון בהתנהגותו האישית ובניהול קריירה לא נכון. מכל מקום- לשמוע אותו זו תמיד חוויה אמיתית ומרגשת.

 
"כשהבלוז פוגש את שנות הששים": להקת האריות, שלמה מזרחי  והשורשים - האולם הגדול, יאטרון גבעתיים; "עולם הבלוז של אפרים שמיר" - האולם הקטן תיאטרון בגבעתיים, 20 ביולי במסגרת הסאמר בלוז.