זה לא ביקורה הראשון של בייר בישראל (יש לה כאן שורשים משפחתיים)  ולדבריה בביקור הנוכחי "יש לי  תחושה שהאנשים כאן יותר אופטימיים כעת מכפי שהיו לפני כמה שנים, כשהייתי כאן בפעם האחרונה. אתה יכול כמובן לא להסכים איתי, אבל בעיניים הזרות שלי כך נראים לי פני הדברים".
 
דנמרק על מפת הקולנוע העולמי
 
לא מדובר ביוצרת קולנוע מתחילה אלא בבמאית דנית מבוססת ומבושלת, שעשתה סרטים בעקביות ובהתמדה מאז סוף שנות ה-80, ובהדרגה גם עשתה לעצמה שם בקולנוע הבינלאומי. סוזן בייר, 47, חתומה כבמאית על 13 עבודות קולנועיות, אם לוקחים בחשבון גם את אלה הטלוויזיוניות. משנת 2002, אז יצרה את "אהבות פתוחות", נפתח לה צוהר משמעותי לקולנוע הבינלאומי. גם הסרט שלאחר מכן, "אחים" (2004), שיחק אותה בפסטיבלים שונים בארה"ב ובאירופה. פעילותה הקולנועית תגיע לשיאה ב-2008, אז ייצא לאקרנים סרטה ההוליוודי הראשון, "דברים שאיבדנו באש", שאת הטאצ`ים האחרונים בעריכתו היא מסיימת כעת.
 
אחת מנקודות הפריצה של הקולנוע הדני מבין הפיורדים הקפואים של סקדינביה אל המערב, התחוללה בדיוק לפני 20 שנה. אז יצא למסכים "החגיגה של באבט" (87`), שביים גבריאל אקסל, ושנה לאחר מכן זכה בפרס אוסקר הסרט הזר. לזרקור בינלאומי בולט זכו כידוע גם עבודותיו של לארס פון-טרייר, ולאחר מכן סרטי חבורת "דוגמה" (שהוא היה אחד ממייסדיה), שכללה גם את תומאס וינטנברג, סורן קראה-יאקובסן וכריסטיאן לוורינג,

בעשור האחרון זוכה הקולנוע הדני להכרה גוברת והולכת במערב, לאחר שהסרטים "השיר האחרון של מיפונה" (1999), של קראה-יאקובסן, "איטלקית למתחילים" (2001), של הבמאית לון שרפיג, ו"הפרעות קטנות" (2002), של הבמאית אנט קיי אולסן, זכו בפרסים שונים בפסטיבל ברלין. שני במאים נוספים מתוצרת דנמרק ששמעם יצא אל מעבר לגבולות הצפופים של ארצם, הם הצעיר פר פלו ("טרילוגיית המעמדות"), שנתפש כילד הרע של הקולנוע הדני, וניקולאס וינדיג רפן ("פושר"). 
  
"הקולנוע לא נועד להעברת מסרים"
 
סרטה הנוכחי של בייר, "אחרי החתונה", שהוקרן במסגרת פסטיבל ירושלים, ולטובתו היא הגיעה לכאן, היה מועמדה של דנמרק לפרס האוסקר הזר האחרון. במרכז הסרט ג`ייקוב (מאדס מיקלסן), גבר אידיאליסט שעובד בבית יתומים בהודו ומטפל בילדים שנפלטו ממשפחותיהם. כשמגיעה הצעת תמיכה נדיבה לבית היתומים מבן מולדתו יורגן (רולף לאסגארד), ג`ייקוב טס לדנמרק, שבה לא ביקר כ-20 שנה. בסיום פגישתם מוזמן ג`ייקוב לחתונת בתו של יורגן, אנה (סטינה פישר כריסטנסן) עם בחיר לבה כריסטיאן (כריסטיאן טאפדרופ), שם הוא פוגש במפתיע את חברתו בעבר הלן (סידסה באבט קנודסן), שכעת היא רעייתו של יורגן. לתדהמתו מתברר לו שהבת של יורגן והלן  היא למעשה בתו הביולוגית. האינפורמציה הזו מטלטלת אותו וגורמת לו לשאר הצלעות בדרמה המשפחתית הזו לסטות מהמהלכים אותם תכננו ולבחון מחדש את חייהם.
 
בייר אמנם לא הייתה חברה בקבוצת "דוגמה", אבל בסרטה יש השפעות של הסגנון, לפחות בכל הקשור לתנועת מצלמת ההנד-הלד (נישאת ביד) התזזיתית, המקיפה לא אחת בסחרור את הגיבורים. הצגנו לבמאית האורחת בארץ כמה שאלות בנוגע לסרטה, לקריירה שלה ולקולנוע הדני המתחדש בכלל.
 
 
מבחינתך כיוצרת, מה הרעיון שעומד מאחורי הסרט, האם ניסית להעביר איזשהו מסר?
 
"אני לא חושבת שהקולנוע נועד להעברת מסרים. עשיית סרטים היא דבר מורכב, ולדעתי מתוך סרטים רבים מאוד שנעשים, רק בודדים מנסים להעביר מסר כלשהו. בסרט שלי יש את הרעיון הכללי של לחבק את החיים, ואת האירועים הלא צפויים שמתרחשים בהם, ואני מעדיפה להציג את הדברים באופן סובייקטיבי משוחד, מבלי לשפוט אותם. בכלל, אני נוטה לעשות סרטים שמגוללים סיפורים אנושיים, זה מה שמעניין אותי. אני לא מניחה שאעשה איזה סרטון פרסומת לאיזה רכב בעתיד הקרוב".
 
 את מקיימת מערכת של עבודה ושיתוף פעולה פורה עם התסריטאי שלך, אנדרס תומס ינסן. איך אתם עובדים יחד?
 
"`אחרי החתונה` הוא שיתוף הפעולה השלישי שלנו יחד, ומאז עבדנו יחד על עוד תסריטים. בדרך כלל אנחנו יוצאים יחד לאיזשהו מקום כדי ליצור יחד. במקרה של `אחרי החתונה`, התחלנו במחשבה של `הפעם אנחנו עושים קומדיה`, והכיוון הראשוני היה שאמרנו שבמרכז הסיפור יהיה אב המגיע באיחור לחתונה של הבת שלו. השתעשענו במשך יום שלם ברעיון הזה, ובסופו של דבר הוא התפתח לדרמה, וזו לא בדיוק קומדיה, אם כי אלמנטים קומיים נשארו פה ושם בסיפור. הטכניקה בינינו עובדת בצורה כזאת שמישהו מאיתנו מפתח סיפור ראשוני, והשני בונה עליו נדבכים אחרים, וזה מסתיים בכך שאמנם עדיין יש עקבות לרעיון המקורי, אבל הוא התפתח למשהו אחר".
 
לביים את האלי ברי ובניסיו דל טורו
 
 הסרט "אהבות פתוחות", שעשית ב-2002, זיכה אותך בהכרה בינלאומית גורפת. איך השתנו מאז חייך והקריירה שלך מאז?
 
"הייתי בת מזל עם הסרטים שעשיתי, ולאחר `אהבות פתוחות` הרגשתי שיש התעניינות בינלאומית הולכת וגוברת בסרטים שלי. וזה בהחלט טוב מבחינתי. העניין הזה בעבודתי גם הביא לכך שעשיתי סרט אמריקני ראשון לאחרונה, `דברים שאיבדנו באש`, עם האלי ברי, בניסיו דל טורו, דייוויד דוקובני ועוד. אני רוצה לציין שאני מרגישה שבורכתי בכך שההתנסות הזאת הגיעה כעת, ולא מוקדם יותר בקריירה שלי, כי בשלב הנוכחי אני חשה הרבה יותר בשלה להתמודד עם האתגר".
 
 במה הייתה שונה מבחינתך העבודה במסגרת תעשיית הקולנוע ההוליוודית, בהשוואה לתעשייה הדנית?
 
"מאחר שהתקציבים הרבה יותר גדולים בתעשיית הסרטים האמריקנית, האפשרויות מבחינת פיתוח הפרויקט גדולות יותר, בכל המובנים. אבל מבחינתי, בכל הקשור למה שאני עושה כבמאית, זה די דומה, בסופו של דבר. האופן שבו עבדתי עם השחקנים בסרטי הסקנדינביים דומה לזה שבו תפקדתי כשעשיתי את הסרט האמריקני. הרגשתי שאני חייבת לעשות את הסרט בדרך שאני מאמינה בה ולא הייתי מוכנה להתפשר על גישתי זו. וכשעשיתי זאת, זה עבד נהדר, וחברת ההפקה, `דרימוורקס`, תמכו בי לאורך כל הדרך, ולמרבה המזל סם מנדז (במאי "אמריקן ביוטי", ו"הדרך לפרדישן" - נ. מ.) היה המפיק שלי, ודאג לכך שלא אעשה פשרות אמנותיות בפרויקט".
 
 ספרי קצת על תעשיית הקולנוע הדנית העכשווית
 
"עד לפני 15 שנה התעשייה בדנמרק הייתה במידה מסוימת ניסיון לחקות את הקולנוע עתיר התקציב שהגיע מחו"ל, אבל בשלב מסוים היוצרים החלו לייצר סרטים קטנים יותר, בעלי סיפורים אנושיים חזקים, דבר שהחזיר את הקהל לצפות בסרטים הדניים, וגם הביא להתעניינות בינלאומית בהם. היום קיימים כמה וכמה במאים צעירים בדנמרק, שעושים קולנוע אישי מעניין". 
  
"אחרי החתונה" הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. מה הייתה תגובת הקהל שצפה בו לסרטך?
 
"בעיני, התגובה הייתה מאוד חיובית, אבל תגובות אחרות, מעורבות או מסתייגות, לא כל כך הגיעו אלי, באופן טבעי. הרגשתי שהצלחתי לגעת באנשים ולרגש אותם. מישהו ניגש אלי אחרי ההקרנה ואמר לי שדבר דומה קרה לו בחייו ושהוא חווה התנסות אישית שמאוד דומה למה שראה בסרט. התחושה היא שאנשים היו מעורבים במה שראו על המסך".