באך עד הסוף
 
את  סרטו האחרון "סרבאנד"  יצר אינגמר ברגמן לפני ארבע שנים, ב-2003. ברגמן סיפר בסרטיו את סיפור חייו העשירים, מילדותו כבנו של כומר וכנער אוהב תיאטרון פעם אחר פעם. את הסרטים הדוקומנטריים שמתעדים את יחסו אל הקולנוע ואל התיאטרון צילם על האי פארו, שם חי עד למותו, שם גם צולם "סרבאנד"  
 
"סרבאנד" הוא לכאורה המשך ל"תמונות מחיי נישואין". מריאן מגיעה לבקר את יוהן באי שבו הוא מתגורר, 30 או יותר שנים לאחר שהשניים נפרדו. (ב"תמונות מחיי נישואין" אנחנו מלווים את פרק חייהם המשותפים). הסרט בנוי מעשר תמונות קצרות שבכל אחת מהן שתי דמויות (בדומה לסדרה "בטיפול"), ארלנד יוזפסון וליב אולמן מגלמים את מריאן ויוהן שהתבגרו בינתיים ואליהם מצטרפים בנו של יוהן ונכדתו. בסרט הנפלא הזה, נחשפים יחסים צפופים ביותר וטעונים ביותר בין הדורות ומאוזכרים גיבוריו או אולי מוריו הרוחניים של ברגמן עצמו, פרויד שהפסיכואנליזה שלו שמשה את ברגמן בהצגה ובטיפול בדמויותיו, והמחזאי אוגוסט סטרינדברג שהציג במחזותיו יחסי קרבה צפופים וטעונים  ולעתים גם יחסים אסורים. למעשה, פרויד וסטרינדברג, נכחו במרבית יצירותיו הקולנועיות של ברגמן בדרך זו או אחרת. כאן, כמו בסרטיו האחרים, הנשים הן הדמויות החזקות יותר.
 
אבל עיקר ענייננו הוא המוזיקה. שם הסרט "סרבאנד" כשם מחול ספרדי בארוקי איטי. יוהן סבסטיאן באך הלחין כמה וכמה "סרבאנדים" ואחד מהם, שמופיע בסוויטה החמישית לצ`לו ללא לווי, הוא הסרבאנד שנתן את שמו לסרט. בתוך ים המאבקים האנושיים שהסרט מציג ישנו גם עניין מוזיקלי. הנריק ובתו שניהם צ`לנים. הוא מלמד את בתו לנגן, הוא גם מנצח על תזמורת קאמרית, אלא שבסרט הוא כבר בשלבי הדחה מתפקידו, הוא נאחז בציפורניו בבתו מתוך לחץ להשפיע עליה שתלך לקריירה סולנית ומאלץ אותה להכין קונצרט מרשימה במיוחד וקשה במיוחד ולמעשה מיותרת (כמו שמתגלה במהלך הסרט) כדי שתתקבל לקונסרבטוריון. בתו מבינה שניתוק ממנו עשוי להיות הרה אסון, ובכל זאת היא מחליטה על ניתוק ועל קריירה מוזיקלית שונה לחלוטין.
 
ברגמן מיטיב להבין את יחסי אב-בת, מורה ותלמיד ששניהם אמנים. הסרט נוגע בדקויות בנימים הרגישות ביותר בקשרים כשהסרבאנד של באך מקבל מעמד של מוטיב המוביל את הסרט. עצמתו של הקטע הקצר לצ`לו וסיומו המשמעותי והשקט מהווים גם יצירת פרידה שכן כאמור זה היה סרטו האחרון. מי שקרוב אצל עולם המוזיקאים מתרשם מחדות האבחנה המרשימה. (פרק קצר זה שִמש גם את הצ`לן הנודע מסטיסלב רסטרופוביץ` כשנפרד מהבמאי הרוסי הגדול אנדרי טרקובסקי).  בסרט מופיעים עוד שני קטעי מוזיקה, יצירה קאמרית של ברהמס ופרק הסקרצו מתוך הסימפוניה מס` 9 של ברוקנר שמשמש את האב הקשיש יוהן, כמסכת סאונד – הוא תוקע את ראשו בין שני הרמקולים כשהמוזיקה מתנגנת -  שבעזרתה הוא מנסה להתנתק מן הצרות והקשיים, הרעשים - האופפים אותו מבית. בדיאלוג מוזכרות יצירות נוספות שמלמדות על עומק ההכרה של ברגמן.
 
למעשה סיפור "סרבאנד", שצולם על האי פארו, מקום מגוריו האחרון של ברגמן, אולי עוד יותר מסרטיו האחרים, הוא בבואה לסיפור חייו של ברגמן עצמו, ומהווה פן נוסף להבנת אישיותו לצד שני ספריו האוטוביוגרפיים "לטרנה מאגיקה" ו"כוונות טובות"
 
עומק ההכרה המוזיקלית שלו אינו מפתיע שכן לאורך דרכו כבמאי העלה על במות יצירות מוזיקליות רבות בהן האופרות "דון ג`ובני" בפסטיבל זלצבורג שם עבד עם קאראיאן ו"טורנדוט", "בוריס גודונוב", "האלמנה העליזה", "אופרה בגרוש". אחד מסרטיו, "סונטת סתיו" במפגש החד-פעמי המופלא בין אינגריד ברגמן לבין ליב אולמן, מספר את סיפורה של האם, הפסנתרנית המקצועית, שנטשה את הבית לטובת הקריירה והסרט הוא ההתחשבנות הקשה שבסוף הדרך. גם כאן לא נעדר הקשר האישי, אחת מנשותיו, הייתה פסנתרנית. (היו לו חמש נשים שלהן נישא ותשעה ילדים, בחלקן מנשים אחרות)
 
אופרה כמסמך אנושי מרגש
 
שיא השגיו המוזיקליים הוא הסרט "חליל הקסם", שקבל כעת משנה תוקף ומשמעות, לאור הצגת "חליל הקסם", הקולנועי המוזר ואולי תמוה של קנת בראנה על מסכי הקולנוע, החודש.  ברגמן, אני מסתכן ואומר שדרג את האופרה של מוצרט למעמד של יצירת תרבות שניצבת לא רק בפסגת האופרות הקולנועיות אלא, גם כאן בתוך הצבת היחסים האנושיים שהוא מטיב לשרטט, הוא מעמיד את האופרה כמסמך אנושי מרגש.
 
הסרט, שהוא שילוב של בימוי באולם תיאטרון אופראי רגיל (בנין האופרה של דרוטנינגהולם בשטוקהולם שהיה קיים בזמנו של מוצרט ומתפקד עד היום) תנאי ההצגה הם כמו במאה השמונה-עשרה והם מהווים מדי קיץ אתגר לבמאי אופרה ולקהל אוהב השחזורים. בחלקו צולם הסרט באולפן קולנוע שבו שוחזר בית האופרה העתיק ובו ניתן היה להשתמש באפקטים שונים שעלולים היו להרוס את הבניין העתיק. הוא והמנצח אריק אריקסון יצרו הפקה מושלמת ששומרת על רוח האגדה התמימה, ומדברת אל כל בני אנוש.
 
הקהל היושב באולם וצופה באופרה נבחר בקפידה כדי לייצג את בני כל הגזעים והצבעים הקיימים על פני כדור הארץ, בתוך הקהל, יושבת ילדה סקנדינבית (בזמנו, נאמר שהילדה היא בתו של ברגמן) ואנחנו רואים את הסיפור מבעד לעיניה. בסרט שתיעד בשעתו את תהליך הבימוי של "החליל" נראה ברגמן עובד, מרגיע, מפשר ומסביר את תהליכי היצירה לחלק מהזמרים בנפרד, ומשיג את המסרים החשובים. "האהבה היא הדבר המשמעותי ביותר בחיים" הוא אחד המסרים שמוצרט משדר באופרה שלו, והוא שם את ההצהרה הזאת, המושרת כדואט, באופן נדיר ביותר בתולדות אמנות האופרה בפי גבר ואישה שאין ביניהם ולא כלום, כל אחד מהם תר אחר בן זוג אחר, אלו הם פמינה, בתה של מלכת הלילה ופפגנו, צייד הציפורים.
 
תובנות מוזיקליות שונות, בהקשרים היסטוריים וחברתיים ליוו את ברגמן לאורך דרכו והן עלו בשיחות בינו לבין שותפיו ליצירה ושותפיו לחיים ומצאו את דרכם ליצירה. בחשכת היצירה ובהמתנה לאור הגדול שבסיומה ראה, בבואה למוצרט הגוסס המחבר את האופרה וממתין להתגלות האור הגדול,  כפי שהוא מזכיר בספרו "לטרנה מאגיקה". בהבנתו את מורכבותן של הדמויות, הצליח ברגמן לרכך את המקומות הבעייתיים באופרה של מוצרט, מקומות שמפילים במאים לא מעטים. הוא הותיר אחריו אגדה מושלמת למבוגרים ולצעירים וסיפק למוצרט את השי היפה ביותר שאיש קולנוע סיפק לו אי פעם מיצירותיו הרבות. אנחנו נמשיך לצפות ולהתרגש כילדים.  

מקור התמונה:  http://www.mundofree.com/cine_sueco/Sarabanda.html