כשצופים בסרט "נודל", חשים שאילו הבמאית איילת מנחמי, 44, הייתה מקצרת את פער הזמנים בין סרטה האחרון באורך מלא לזה האחרון - כולנו היינו יוצאים מורווחים. הקריירה שלה החלה עם "עורבים"  (1988) סרט קצר בן 40 דקות שזכה בהצלחה מפתיעה. סרטה הבא היה "אבא גנוב 3" (91`) והשלישי, "סיפורי תל אביב" (92`), בעל שלוש האפיזודות, ששניים מהם ביימה מנחמי ואת השלישי נירית ירון. מאז היא לא עשתה סרט עלילתי באורך מלא, עד עתה.
 
אבל למנחמי, השאלה למה לקח לה כל כך הרבה זמן לשוב לקולנוע העלילתי, נראית לא כל כך רלוונטית, בייחוד לנוכח העובדה המטרידה שהיא נתקלת בה שוב ושוב. "מבחינתי חייתי את חיי, עשיתי כל מיני דברים מכל מיני סוגים, וזה שמודדים אותך רק לפי הפיצ`ר האחרון שעשית, זה נראה לי כזה קריטריון מוזר", היא אומרת.
 
 השאלה באה מהמקום שמרגיש שהשאיפה של כל מי שמתעסק בקולנוע היא לעשות עוד ועוד סרטים באורך מלא
 
"זה נכון אבל גם לא נכון. כל מי שמתעסק בקולנוע הוא קודם כל בן אדם, ויש לו עוד כמה שאיפות כמו להגיע לאושר ולפרנסה טובה ולזוגיות טובה, ומיליון דברים מהסוג הזה. אז אני יכולה להגיד שאני נורא אוהבת לעשות פיצ`רים למרות שבקושי עשיתי, אבל אני גם אוהבת לעשות סרטים דוקומנטריים ונורא אוהבת לעשות מדיטציה ולעשות פרסומות ולעשות עוד המון דברים. ואם אתה בן אדם שרוצה לעשות את כל הדברים האלה, אז צריך לחלק את הזמן איכשהו, וזה גם לא תמיד כל כך מחושב כמו שזה נשמע. פשוט, החיים לוקחים אותך לפה, ואז הם לוקחים אותך לשם, ובסוף מחזירים אותך לעוד פיצ`ר. זה מה שקרה. זה גם לא אומר שהסדרתיות שלי היא פיצ`ר פעם ב-14 שנה. יכול להיות מעכשיו פעם בשנתיים, אי אפשר לדעת. זה לא נכון למדוד את הטיים-ליין של התנהלות מקצועית של יוצר קולנוע בין פיצ`ר לפיצ`ר. יכול להיות שיש במאים שאצלם כן אפשר, אבל אצלי המציאות יותר מורכבת". 
  
רק פה  יכול לקרות שאישה תתאלמן פעמיים במלחמות
 
גיבורת "נודל" היא מירי (מילי אביטל), דיילת אוויר שהתאלמנה פעמיים מבעלים ששירתו בצבא.  יום  אחד העוזרת הסינית שלה נעלמת  ומשאירה אצלה את בנה בן השבע (באוצ`י צ`ן), שאינו יודע מילה בעברית או באנגלית. לאחר שמתברר שמשטרת ההגירה גירשה את אמו של נודל  לבייג`ין, הוגה מירי רעיון הזוי שישוב ויאחד אותו עם אמו בתמונה נמצאים גם אחותה גילה  (ענת וקסמן )שהתנחלה בדירתה של מירי בעקבות משבר נישואין עם בעלה איזי (אלון אבוטבול) ומתי (יפתח קליין)  - מדריך טיולים ואקס של גילה..
 
 איך התפתח והתגלגל הרעיון ל"נודל"?
 
"זה רעיון שעלה תוך כדי קורס מדיטציה ויפאסנה. זה היה מן תרכובת של כמה חוויות, שהצטברו לכלל סיפור. בדרך כלל בקורס מדיטציה מה שקורה זה שהמוח זורק על פני השטח כל מיני דברים באופן די רנדומלי, מכל מיני כיוונים, ולפעמים זה גם בצורה של רעיונות. המטרה של הקורס היא לא ליצור רעיונות לתסריט, אפילו להפך, אבל באופן טבעי אין שליטה לאן המוח משתולל ולאן הוא בורח. בקורס הספציפי הזה, ואני עושה הרבה קורסים, נודל שיגע אותי וטחן לי במוח כל הקורס, וכשסיימתי אותו היה לי אפילו בראש את הפוסטר של הסרט. לא משנה שמאז זה השתנה, אבל זה היה רעיון קומפלט".
 
אלו שברי מידע הרכיבו את הפאזל?
 
"הוא היה מורכב קודם כל מדמות של אישה שפגשתי שנתיים קודם לכן, שבאמת התאלמנה פעמיים (כמו מירי בסרט), דיילת אל על ותיקה, שליוותה אותי בכל כתיבת התסריט. היא הייתה היועצת שלי לענייני דיילות ו`אל על`. לפעמים קורים בחיים דברים כל כך הזויים. אם מישהו היה כותב את התסריט הזה, אף אחד לא היה מאמין, אבל זה קרה, ובמציאות הישראלית יכול לקרות שאישה תתאלמן פעמיים במלחמות ישראל. פגשתי אותה וזה עד כדי כך הזוי שאף אחד לא מאמין לזה כשרואים את זה בסרט. אבל זאת עובדה.
 
"האישה הזו היא גם לא מישהי שכל היום יושבת על הקברים של הבעלים שלה ובוכה. כמו הרבה אנשים שמתמודדים עם שכול, היא חיה את זה איפשהו עמוק בפנים, ואין לזה ביטוי בחיי היומיום שלה. למדתי ממנה גם את זה. כאילו הביקורת השנייה אחרי המופרכות של האלמנות הכפולה היא כאילו למה לא מתעסקים בזה, או למה זה לא בא לידי ביטוי. אתה עושה סרטים על דברים שאתה מכיר, ובמקרה הזה פשוט הכרתי מישהי כזאת. אחרי זה גם מילי אביטל הכירה אותה והן מאוד התיידדו. חלק מהעבודה על התפקיד שמילי עשתה,  היה לשבת ולדבר עם האישה הזאת.
 
"נושא אחר שהתחיל להיות בוער היה העניין של עובדים זרים. בדיוק הקימו את משטרת ההגירה והתחילו שם מכסות הגירוש והיו כמה סיפורים נורא מזעזעים. אז גם זה היה דבר שהסתובב. ויש את העניין של סין. טיילתי שם לפני כ-14 שנה והארץ הזו הקסימה אותי לחלוטין. טיילתי שם איזה ארבעה חודשים, בצורה די מעמיקה, עם עוד חבר שדי דומה למתי גואטה (יפתח קליין) בסרט. מין טיילן כזה מאוד מיוחד, וקצת ביססתי עליו את הדמות בסרט. אחת החוויות שהיו לי בסין הייתה להגיע לכל מיני מקומות שאתה פשוט לא יודע איך לצאת מהן, מרוב זה שאתה סובל מחוסר תקשורת. החוויה של חוסר יכולת להבין מה קורה איתך וחוסר יכולת להתמודד עם קשיים ברמה של שפה, מביאה לכך שאתה חייב להתמודד עם תקשורת ברמות אחרות בכלל. את אותה חוויה עוברים עם נודל בסרט. וגם היה את החלום הזה לצלם סרט בסין, זה חתיכת דבר. סרט ישראלי שמצולם בסין, עוד לא היה דבר כזה". 
    
 למה לא רואים יותר מסין בסרט. המדינה הגדולה הזאת מוצגת באופן מינימליסטי
 
"זה נכון. הסרט צריך קודם כול להיות נאמן לסיפור שלו. אז אתה מגיע לשם, ומה, אתה רוצה להשוויץ שהיית בסין? לא. זה סוף הסרט וחשוב בו להיות תמציתיים ולא למתוח את הדברים יותר מדי, ושלא יתחיל עוד פעם סיפור אנתרופולוגי חדש. מה שקורה שם מאוד מגמתי וספציפי ומוביל לקראת הסוף, אז היינו צריכים לעמוד בפיתוי ולא להפוך את זה לאיזה `מסע עולמי`. הכוונה לא הייתה לנפנף בזה שהייתי בסין ואיזה צילומים יפים יש לי, אלא להישאר נאמן למטרה האמיתית, שהיא לספר סיפור. חוץ מזה, לצלם היום במדינות אחרות זה כבר לא כזה סיפור, זה קרוס-קלצ`ר כזה. מבחינתה של מירי, היא באה לעשות שם משהו. היא דורכת על אדמת סין ולא מסתכלת לראות איזה יופי המנורות האדומות שמשתלשלות מלמעלה. היא צריכה להחזיר את הילד לאימא שלו".
 
פינג פונג בטלפון עם שמי זרחין

  
 איך התנהלה העבודה על התסריט עם שמי זרחין (ששיתף איתך פעולה גם ב"סיפורי תל אביב")?
 
"התסריט התבשל המון זמן, שנים, וכך היה צריך, כי בבסיס שלו יש דברים שעל פניהם מאוד מופרכים, ולכן היה צריך לנסות להביא לכך שהם ייראו הגיוניים. לעבוד קשה כדי לרכך דברים ולהחביא דברים בפנים ולהעביר אותם איכשהו, כדי להחזיק את הסיפור שמאוד אהבנו אבל ידענו שיש לו המון נקודות תורפה. כשחזרתי מקורס המדיטציה, היה לי ברור שאני הולכת לזרוק את הרעיון על שמי והוא יכתוב אותו. אבל למרבה הפלא הוא אמר, אני לא כותב לך שום דבר. את הכותבת ואני עוזר. ככה זה התחיל.
 
"שמי הוא בראש ובראשונה מורה טוב ומאוד חכם, וגם מכיר אותי  וחבר נורא טוב. הוא קלט אותי והבין מאיזה עומקים יצא הסיפור הזה, למרות שזה נראה כמו איזה אוסף של אנקדוטות. הוא הכריח אותי להתמודד עם זה לבד, תוך כדי זה שהוא שומר עלי. עם השנים הוא יותר ויותר הניח את ידו על כל מיני סצנות, קצת כתב ופתאום התחילו לו כל מיני רעיונות מבניים לסצנות, ולאט לאט הגבולות היטשטשו, שאי אפשר היה להגיד שהוא רק עוזר או חונך. אז הבנו ברגע מסוים, שהתסריט הוא של שנינו".
 
ברמה הפרקטית, ישבתם יחד וכתבתם דיאלוגים וסצינות?
 
"זה היה יותר מבוסס על פינג פונג של שיחות טלפון, כשכל אחד היה בעצם עובד לבדו על דברים. היינו יכולים בטלפון לדון באיזו סצנה, ולהתווכח ולריב בדרך כלל, אבל אלה ריבים מאוד נחמדים ומשעשעים, ואז הוא פתאום מתחיל להגיד טקסטים ואני מתחילה לרשום מהר מהר, ואני לא טובה בקצרנות. הוא מתחיל לשחק את הדמות ואני בטירוף מנסה לתפוס את מה שהוא אומר, כמו ילד שמעתיק בכיתה. במקביל הייתי נותנת לו סצינות שעבדתי עליהן איזה חצי יום, והוא היה נותן לי ביקורת. שמי הוא גם אנליטי וגם עובד מהבטן בעת ובעונה אחת. זה בית ספר לעבוד איתו, ותוך כדי זה למדתי הרבה על תסריט, כי אני לא תסריטאית. לפעמים אני מרגישה שהוא ביים אותי לכתוב את התסריט". 
 
לעבות את מילי אביטל

  
 איך התפתחה הדינמיקה המופלאה שרואים על המסך בין מילי אביטל וענת וקסמן?
 
"את הדינמיקה המופלאה הזו הן יצרו בעצמן. שתיהן עובדות מאוד שונה, אבל זה לא משהו שהפריע.  מילי עובדת יותר כמוני, מבחינת היסודיות, האובססיביות, החרישה האינסופית והפלספנות על כל דבר. אז אם רציתי מישהו להתפלסף איתו ולטחון את המוח, אז זה איתה. ענת מצד שני מביאה את הספונטניות והטבעיות לתפקיד. היא לא צריכה כלום. אתה רק צריך לשים לה רפליקה בפה, ואפילו אם היא לא ראתה אותה קודם, היא מביאה את זה באמת כזו שעוברת דרך הבטן, לא דרך הראש. שתיהן לא עובדות מאותו מקום, אבל לא הפריעו אחת לשנייה. הייתה ביניהן הרמוניה נורא גדולה, כי יש ביניהן אהבה גדולה. גם מבחינת הדמויות שלהן, אף אחת מהן לא מאפילה על השנייה, כי כל אחת מהן תופסת איזו נישה אחרת. אלה דמויות בסרט שמשלימות אחת את השנייה".
 
 איך יכולת לעבוד ברציפות עם מילי, כשהיא רוב הזמן חיה בלוס אנג`לס?
 
"התכתבנו באי מיילים באנגלית, ומכל האי מיילים הארוכים כאורך הגלות האלה אפשר לכתוב ספר. היא בן אדם מבריק. היא הייתה מנתחת את התסריט ויורדת לעומק הדברים שקשורים באובדן ובשכול, לרדת לעומק החוויה הזו ברמה הפסיכולוגית והאנושית. היא התעקשה לצלול לעומק העניין של אחיות, והייתה מתחילה להעלות רעיונות ולהעביר ביקורת על התסריט, ואז היינו מתחילות להתווכח, והכל באי מיילים,  לפי הנקודות שהיא העלתה. בסוף היינו מתעייפות מזה.
 
"היה לי מעניין לראות את הטכניקה שבה היא עבדה, כי ככה עובדים בארצות הברית. היא עבדה עם קואץ` (מאמן מיוחד לשחקנים) ונפגשה איתו פעמיים בנושא שלנו. היה איזה שבוע שהיא הלכה להיפגש איתו בניו יורק. ששמו לארי מוס והוא קואץ` שחקנים מאוד ידוע, שבאותו שבוע עבד גם עם הילארי סוונק וליאונרדו דיקפריו. מילי נכנסה לכמה שאלות על `נודל`, והוא הוריד אותה לרמת הגוף ואמר לה, את צריכה לעשות משהו פיזי לגמרי, כדי ללבוש על עצמך את הדמות הזאת. ואז הציע לה שני דברים, שהיא בעצם לקחה איתה לצילומים. קודם כל הריפוד, הוא פשוט אמר לה לעבות את עצמה: עשינו לה ירכיים, עשינו לה טוסיק, עשינו לה קצת בטן, הגדלנו לה את החזה. יש לה גוף של ילדה בת 15, אז הפכנו אותה לאישה עם גוף של אחת שקרובה ל-40, והיא נראית נורמלית, כי בדרך כלל היא כל כך רזה ודקיקה ונערית.
 
"הדבר השני שהוא אמר לה זה שהיא צריכה לשים משקולות על הרגליים. ג`ניפר אניסטון עשתה את זה ב`בחורה טובה`. שמים את זה על הקרסוליים, משקולות קרסול, ובכל צילום שהיא הייתה צריכה ללכת היא שמה את המשקולות האלה מסביב לרגליים וזה השפיע לה על ההליכה. זה נראה כמו גימיק חיצוני, אבל זה ממש לא, כי זה לוקח את השחקן למקום אחר". 
  
"אבא גנוב 3"- השתלמות מקצועית

מגיע לך קרדיט על זה ששינית לאלון אבוטבול את הדימוי הקבוע: ממאצ`ו לגבר רגיש ומתחשב
 
"הוא נענה לזה בשמחה. בהתחלה הוא לא היה בטוח שזה מתאים, אבל באותה תקופה אלון עשה עוד סרט, של ארנון צדוק, `רק כלבים רצים חופשי`. שם הוא שיחק פסיכופת, אנס, אלים. באותו חודש הוא היה מכניס מכות רצח לאיילת זורר, ואחר כך מגיע לסט שלנו ושם על עצמו את פוזת המאיר איינשטיין הנחנחית, והיה נכנס למצב נפשי אחר לגמרי. אתה מבין איזו סכיזופרניה זו? שם הוא לא הוריד את משקפי השמש מהפרצוף והיה שטני לחלוטין, ואצלנו הפך לטדי בר. הוא נהנה מכך כי זה נתן לו קונטרה, והיה לו מעניין לנסות פעם את הכיוון הזה, שבאמת לא אופייני לו. אני שמחה שהוא הלך על זה, ואגלה לך שבהתחלה לא רציתי אותו כי חשבתי שהוא לא מתאים. דרור קרן היה אמור לעשות  את הדמות של איזי. זה מצחיק, כי דרור ואלון היו החברים הכי טובים ב`שבתות וחגים`, ולמילי, שהייתה שם בתפקיד אורח, היה רומן עם דרור קרן. צירופי המקרים האלה הם אינסופיים".
 
ברשימת הסרטים שעשית, "אבא גנוב 3" נראה כמו ילד חריג.
 
"טוב, זה בהחלט סרט מוזמן שכדי לעשותו אתה מעין במאי להשכיר. אתה שואל אם הייתי כותבת תסריט כמו `אבא גנוב 3`? מה פתאום! אבל זה עדיין לא פסול או נחות בעיני לביים סרט כזה. זה כמו שכבמאית פרסומות האינטרס שלי הוא בראש ובראשונה להתפרנס. ב`אבא גנוב 3` האינטרס שלי באותה תקופה היה ללמוד. זה נהדר. מפקידים בידיך פיצ`ר שלם, 35 מ"מ קומפלט בידיים, ואתה לא מחויב לאיזו אמת אמנותית. אתה פשוט משתלם במקצוע שלך וזו הזדמנות נפלאה לעבוד עם אנשים שאתה אוהב.

"הזלזול האוטומטי הזה בסוג כזה של סרטים תמיד קומם אותי. סרט כזה יכול להיות נכון מהמון סיבות, וחוץ מזה אני אוהבת לשרת אנשים אחרים, וברגע שזה מוגדר שכזה אז הדיל הוא ברור. אתה עושה עבור מישהו שזה חשוב עבורו ועובד כדי להתפרנס. וחוץ מזה, יהודה ברקן הוא איש מקסים. את `סיפורי תל אביב`, שעשיתי מייד אחרי `אבא גנוב 3`, היה לי הרבה יותר נוח לעשות בגלל שרכשתי ביטחון בעשייה חצי שנה לפני זה, וזה היה נהדר. באתי, הרגשתי השתכללתי יותר. זו הייתה הזדמנות נפלאה, אחלה דבר".