יחידה מגובשת
 
מתחילת דרכם היו הבילויים בעצם מעין טור דה פורס : הכיוון הטקסטואלי בנוי על מצבים של כאב אמיתי (אישי, ולא רק פוליטי) התבטא בהשפרצות היסטריות של הומור בוטה, משחקי מלים ואסוציאציות חופשיות (מי עוד יחרוז חדר חושך עם חיים משה) ומצד שני כיוון מוזיקלי  אקלקטי לחלוטין,שאינו מתחייב לאנרגיות  קבועות מראש כמו היפ הופ, רוק, או ראפ ומעדיף את המסגרת הקברטית שבה הכליזמר, נגן הבלוז, זמר מחתרת רוסי ואיש להקת הנח"ל מיוצגים במידה שווה.
 
שני הכיוונים לא תמיד חופפים: הגרעין הקשה של הלהקה (הצמד ויסלר-ענבר +המתופף "כרובי") יושב על סוג של קצביות שניתן לקרוא לה בשפת החתונות אס-טה אס-טה, והרמוניה פשוטה וקומוניקטיבית בדרך כלל, הכוחות הנוספים – מאיה דוניץ ויוני סילבר שייכים לז`אנרים יותר אלטרנטיביים: שניהם מלחינים ונגנים מצוינים בעלי עולמות מוזיקליים נרחבים שלא תמיד באים לידי ביטוי בנגינתם אצל הבילויים (וזוהי אולי הנקודה היחידה בה אני מסתייג מההופעה-העדר ביטוי אינסטרומנטלי נאות לצמד הכישרונות הזה). יחד עם זאת, ההתמצאות הסגנונית והעושר הצלילי שהם מפיקים (למשל סילבר בכינור בשיר ערש, דוניץ בהאמונד בקטעי בלוז) יוצרים יחידה מגובשת בת חמש  צלעות, ובהמשך –(עם תלמודי הנהדר באקורדיון ) שש צלעות מהודקות למשעי  בעזרת התיפוף הבסיסי של "כרובי" שלא נותן לחבילה להתפרק.
 
רגע השיא מבחינתי היה לפני ההדרנים עם השיר "משהו כמו תה" המושר במקצב נינוח ואטי ובו כולם שרו את הפזמון ויכולתי לשמוע את סילבר ודוניץ שרים בקולות: ההשוואה לשיר של כוורת משנות השבעים "אולי תשים לי קצת סוכר בתוך התה" מתבקשת באופן טבעי. אבל אם בכוורת הפרודיה על שירה אופראית, אווירת הנונסנס, והיכולת לשמר סגנונות היו הגורמים להתחבבותה המיידית - הבילויים לא עוסקים כלל בפרודיה או בשחזורים תקופתיים.
 
אגרוף מול שביעות הרצון
 
בראיון שנערך עמם אמר ענבר  לגבי האלבום הראשון: "שם היו משחקי מילים חצופים ונונסנס שנועד לערער את תפיסת המציאות של המאזין". ובאלבום השני הוא מנסה להימנע, לדבריו מפרובוקציה לשם פרובוקציה ורותם את המוזיקה לשירות האמירה. אני מאמין לו, ומזהה את המקורות שלהם בשירים של קורט וייל (אבל בלי ההרמוניות הנושכות ) בהצגות רביו סטיריות של תיאטרון המטאטא (הם לא ראו,אבל אני הספקתי לראות ושיר כמו "צ`יק צ`יק בום בום" היה משתלב אצלם בקלות) בבלדות של ויסוצקי, ובקברט ברלינאי המתיז מלים במהירות שגם דוברי גרמנית זקוקים להשמעות חוזרות. לכל המקורות הללו יש מכנה משותף והוא האגרוף המונף מול שביעות הרצון והטמטום הבורגני.
 
הבחירה  בשם "שכול וכישלון" של ברנר, האיש שטבע את הביטוי "זכות הצעקה" ובהתייחסות אל דמותו שאינה מוצאת מנוח מאוד יפה בעיני,ואני מודה שאני אהבתי יותר כל שיר שיש בו את ממד הכאב האישי: למשל הבלוז שבו הגבר חוזר הביתה ושומע מבעד לדלת את חריקות הקפיצים של המיטה הזוגית שלו. שיר לאמא בת הארבעים ואת השיר האישי-פוליטי "תישן ילדי תישן,שאלות זה מסוכן" שבו מתבררות הזוועות הנוראות שנעשו במדינה, בשם הנימוק "לא הייתה ברירה". אבל אני מודה שאני נכבש גם לטקסטים כמו "בסך בכל קיווינו לרקוד עם אבינו סובב לו סובב הפינג`אן", או "תהיי שלי כשנפוליון יכבוש את עכו"  מהאלבום הראשון שהיה האחרון בשלשת ההדרנים.
 
ובאשר לתגובת הקהל- "בארבי"  היה מפוצץ לחלוטין באוהדים נלהבים ששרו חלקים מהטקסטים, כולל טקסטים מהאלבום השני. כבר זמן רב יש דיבור מוצדק על "הבילויים" כהצלחה הגדולה הבאה וכאלטרנטיבה בולטת ל"כוכב נולד". נכון שקהל רב אוהב אותם בגלל הסיבות הלא נכונות: הפרדוקס וההתחכמות-צחוקים על שאול מופז ובאב אל ואד. אבל גם מי שאוהב צחוקים מקשיב בסופו של דבר למסר הכואב שלהם- אכזבה טוטלית ממה שקורה לנו פה וניסיון להתמודד עם זה דרך האמנות.
 
 
 
"הבילויים משיקים את "שכול וכישלון", 2.8 בארבי תל-אביב. ימי ויסלר (גיטרה), נועם ענבר (שירה ובס), מאיה דוניץ (פסנתר,אורגן האמונד), יוני סילבר (קלרינט בס, סקסופון, כינור) שלומי "כרובי" לביא (תופים וכלי הקשה) –אורח : אסף תלמודי -אקורדיון .