חולה בחיידק התיאטרון
 
ברכר הוא פריק של תיאטרון מגיל מאוד צעיר. "בתור ילד צפיתי בפעם הראשונה בהצגה `הכתובה`  עם ליא קניג ונסים עזיקרי ז"ל ומאז לא הפסקתי ללכת לתיאטרון"  הוא אומר. בגיל 16 הוא התאהב  גם בקריאת מחזות  והוא מעיד על עצמו שמגיל 18 הוא משתדל לצפות בכל ההצגות בארץ, כולל בתי ספר משחק, פרינג`, כל הסגנונות". "אני חולה בחיידק התיאטרון בצורה קשה" הוא מודה בהנאה "בכל פעם שאני רואה משהו על הבמה חי ונושם זה מכניס אותי לעולמות אחרים, מפתח את הדמיון, להיות עם מה שקורה על הבמה זה הרבה יותר אותנטי בעיני מקולנוע וטלוויזיה".
 
ובכל זאת הפכת לרופא ילדים
 
אחרי שהפכתי לרופא ילדים עשיתי כל מיני הפקות לחגים למחלקת ילדים בבית חולים כרמל החלטתי שהגיע הזמן לעשות את מה שאני באמת אוהב ולא רק כצופה או מבקר. החלטתי שאני לומד בצורה מקצועית בימוי,  ואני יודע שאנשים רואים בזה גימיק אבל  אני מתייחס לזה בצורה רצינית. מאז שסיימתי את הלימודים ב- 2006 העליתי שלוש הפקות  - עיבוד ובימוי "סיפורו של סוס" בפסטיבל מסרחיד 2006, ולאחר מכן הצגה במסגרת "הבמה השלישית" בבית צבי ועכשיו המחזה של ניל סיימון .
 
עד עכשיו  יצא לי לביים דברים שלא ראיתי במו עיני כהצגה אלא ביימתי מתוך קריאה של מחזה. אני יודע שאנשים עושים שחזורים של מה שהם ראו אני משתדל להיות מאוד נאמן  לעצמי כמה שאני יכול, לא להיות מושפע.  אני אשמח להתברג לעשייה תיאטרונית בממסד הציבורי  או אחר. אני בעד עשייה  - אם אתה לא עושה או מתנסה אתה לא יכול לבדוק דברים. עשייה תיאטרלית היא  מעבדה ראשונית  וחיה של פסיכולוגיה, של עבודה עם שחקנים, דמויות, עבודות צוות בין היוצרים השונים המעצבים למיניהם וזה בעצם להעשיר את עצמך בידע תרבותי כי כל מחזה מושך אותך לעולמות אחרים ודרכם אתה לומד על עולם ומלואו. אני מאוד סקרן  וחשוב לי להתנסות בהרבה דברים.
 
סיימון על גבול הפארסה
 
"שמועות" שביים ברכר במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה הוא מחזה של ניל סיימון שתורגם לראשונה לעברית (על ידי רבקה משולח) ועולה בבכורה ישראלית על ידי תלמידי החוג.
 
ניל סיימון אהוב מאוד על התיאטרון הישראלי, כיצד "שמועות" עדיין לא הועלה?
 
יש הרבה מחזות של ניל סיימון  שלא הוצגו בארץ, ויש נטייה למחזר את אותן הצגות שוב ושוב.  זה מחזה שפוספס וחמק מעיני התיאטראות  ואני חושב שיש לו נגיעה אקטואלית גם לימינו. בעידן שבו העשירון העליון והחברה מלאים בשחיתויות יש מצד אחד סגידה לרייטינג, עיתונות צהובה, פפרצי והמעמד העליון חי בסוג של פחד ובלבול, הוא מסתיר דברים שוליים כדי לחפות על דברים לא שוליים. ניל סיימון  כותב ברוח הקלילה וקומית על החברה הניו יורקית אבל זה אקטואלי גם לכאן ובכלל.
 
מה אתה יכול לספר על המחזה?
 
במחזה הזה סיימון התנסה בכתיבה של פארסה יותר מאשר בכתיבה קומית והתוצאה היא ממוזגת  - זו אמנם לא פארסה צרפתית אבל יש במחזה משהו מהרוח הזו - דבירים יוצאים מכלל שליטה, הדמויות מאוד מוקצנות, תמונות מתחילות באופן  ריאלסטי ואז זה מתפרע לכיוון יותר שובבני, מוחצן גרוטסקי, אבל עדיין בגבולות הקומדיה והפארסה.
 
איך אתה מתחבר לנושא המחזה?
 
כל מה שקשור לנושא של רכילות ושמועות נורא נורא צורם לי, אני אדם שממעט לרכל באופן יחסי ורואה מסביב שהשיחות  של אנשים הם בעיקר על מה קורה בחדרי המיטות, בסלון הפרטי, מקורות הכנסה ועוד והמחזה עוסק בזה. מלבד זאת -  באופן טבעי התעסקתי עד היום יותר עם דרמות וטרגדיות, זאת הנטייה האישית שלי וכאן רציתי לאתגר את עצמי במשהו חדש ואחר ולהתמודד עם הקשיים שיש בקומדיה. אני לא הראשון שאמר שליצור קומדיה טובה קשה יותר מליצור טרגדיה טובה. בעבר הייתי  עוזר במאי של אילן רונן ב"קומיקאים" של ניל סיימון בהבימה ויצא לי גם להתלוות לעשייה של "חתונה מושלמת" של מוני מושונוב בהבימה  ומשניהם למדתי בעבודה מעשית להתעסק מקרוב בנושא של הקומדיה ועכשיו החלטתי לבדוק אם אני יכול ללכת לבד ולהשתעשע בקומדיה.
 
במה שונה ההצגה  עם התלמידים ממחזות של ניל סיימון בתיאטרון הרפרטוארי?
 
האתגר הוא קשה יותר כי אנשים באים בלי  ניסיון והמטרה היא להפיק מכל תלמיד את המקסימום ונדרשת עבודת דיוק רבה יותר להחליט מה בתוך הדמות לאורך זמן ולחיות אותה בכל רגע ורגע ולאהוב אותה בכל רגע ורגע ולראות מה  הסיטואציה מביאה אותה להתנהגות יותר מוקצנת. חוץ מזה אני עובד עם עשר שחקניות על חמישה תפקידים נשיים (מתוך עשרה במחזה) והקאסט משתנה כל ערב. 
 
זה לא חומר שמרני מדי לבית ספר?
 
אחרי שנה שהיו בחוג כל מיני דברים ניסיוניים כמו הצגת ילדים, חומרים אישיים, עבודה שמשלבת תנועה ועוד - נכון לדעתי גם לחזור לקלאסיקה וליסודות הבסיסיים שמתוכם יוצאים הרבה דברים וזו התנסות חשובה לכל מי עוסק במשחק בתיאטרון מכל סוג שהוא. גם לתלמידים יותר קשה -  כי אתה מרגיש הרבה יותר מחויבות לדמות שמישהו אחר כתב, להחזיק את זה לאורך זמן לא להסתמך על חידושים שיש בשילוב באמנויות חדשות אלא  להיות מחויב לעצמך. העבודה של השחקן נטו היא קשה יותר ומחויבת.   אמנם רבים ביקורתיים נגד ניל סיימון   - בשביל מה להעלות את זה בתיאטרון הרפרטוארי ולא במסחרי אבל יש לו מקום כבוד וצריך לאפשר את זה.   אני בעד שכל המגוון של התיאטראות והז`אנרים יבואו  לידי ביטוי ולא אחד על חשבון השני,  לתת יריעה רחבה של כל הדברים. 
   
"אנשים עדיין מרימים גבה"
 
ברכר מרגיש שחובת ההוכחה על הרצינות שלו בתיאטרון מוטלת עליו עדיין  למרות שההספק שלו לא  מבייש גם מי שלא עוסק לפרנסתו ברפואת ילדים. בשנים האחרונות הוא שימש כבמאי וכעוזר במאי בהפקות של תיאטרון הספרייה, החוג לתיאטרון באוניבריסטת חיפה וגם בפסטיבל מסרחיד ובהבימה כאמור.  הוא אפילו שיחק באחת ההפקות.
 
איך משלבים בין שני עיסוקים כל כך תובעניים?
 
אני עובד כרופא  ילדים ונוסע לחדר החזרות ועושה סוויטש לבמאי ואם צריך חוזר לאנשים דרך הפלאפון. כל עבודה מזינה אותי מבחינה אנרגטית לעבודה אחרת. יש פחות שעות שינה, אין מנוחה או רגיעה אבל האדרנלין זורם מכל אחד מהמקצועות ואחד מפרה את השני. החיוך על השפתיים נמצא גם פה וגם פה וזה מה שמניע אותי. בתקופות מסוימות בלית ברירה שאתה נדרש יותר להתמסר להצגה או נעזר ברופא  מחליף אם צריך.
 
רופא זה לא מקצוע של שעות, זה להיות בהוויה של רופא וככה גם לגבי במאי ובגלל שאני אבי 24 שעות אני נושם את שני הדברים 24 שעות ביחד ומי שמכיר אותי יודע אין בי רשמיות ופורמליות לא כרופא ולא כבמאי וחשובה לי המקצועיות בכל אחד מהתחומים.
 
יש השפעות הדדיות בין שני תחומי העיסוק שלך?
 
שני התחומים עוסקים בגוף ונפש ואז אתה משלב בין התחומים את הידע שלך ואת ההבנה.  גם כרופא אני לא שומע רק על התלונות הגופניות מייחס גם לכלל המרקם של המטופל  - היחסים בין המטופל להורים, אינטראקציה בין אנשים  ועבודת צוות, חידוד של יכולת ההקשבה, להאזין לפרטים לפתח רגישות למצבים השונים. וגם לעמוד על שלך אם דרך טיפולית מסוימת או אמנותית מסוימת נכונה יותר להסביר לצד שכנגד למה אתה חושב כך. אני דוגל בשיתופיות אתה לא הסמכות כרופא ילדים כמו פעם – הכל  נעשה בתוך שיתוף עם מטופל, ללכת יחד אתו ולהוביל אותו להחלמה ולריפוי. וגם כבמאי אתה מנתב את הדרך מנחה את השחקן לצורה השלמה ביותר שהוא יכול.
 
ואנשים בתחום התיאטרון מרימים גבה כשהם שומעים על שני העיסוקים שלך?
 
כן, אנשים מרימים גבה, זה לא נראה להם רציני, כמו גימיק חולף, ואני רוצה יותר ויותר להוכיח לאנשים שיש לי מה לתרום ולהביע בדרך האמנותית .

"שמועות" תעלה בין התאריכים 21-16 באוגוסט 2007 באולם התיאטרון, המשכן לאמנויות ע"ש ד"ר ראובן הכט, אוניברסיטת חיפה.