"הקול האנושי" שתעלה היום במסגרת פסטיבל מסרחיד להצגות יחיד בערבית היא עיבוד של הבמאי מוניר בכּרי לשני מחזות של ז`אן קוקטו – "הקול האנושי"  ו"היפהפה האדיש" שכתב קוקטו לאדית פיאף. זו אינה ביוגרפיה של פיאף,  העיבוד של בכרי לוקח את ההצגה למקום אישי ביותר, על רקע פרידתו מאשתו.  
 
גרסה מעובדת ל"הקול האנושי" הועלה ב- 1982  בתיאטרון באר שבע, אבל בארץ לא מרבים להעלות מחזות של קוקטו וכשאני שואלת את בכרי מאיפה החיבור לאמן הרב תחומי הצרפתי שנודע גם בין השאר גם כקולנוען, משורר וצייר  ופעל בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 20  מתברר שזה רעיון שהולך אתו כבר די הרבה שנים. "ראיתי את ההצגה הזו  לפני 12 שנה במוסקבה , שם למדתי בימוי תיאטרון. אהבתי את הטקסט שקראתי ברוסית ומאז הרעיון הזה בא והולך בא והולך. לפני שבעה חודשים קרה לי משהו אישי שקשור גם למחזה. התגרשתי מאשתי אחרי  עשרים שנה. הייתי במשבר מאוד קשה ונכנסתי לדיכאון . היה לי בתוכי משהו להגיד לה, רציתי לבקש סליחה וזו בקשת הסליחה שלי. 
 
"קוקטו כתב את  `היפהפה האדיש` אחרי שאדית פיאף ננטשה על ידי חבר של קוקטו , אחרי שש שנים ביחד. קוקטו כתב את המחזה על פי הסיפור שלה, הגיש לה אותו והיא גילמה בו את התפקיד הראשי.  אבל הסיפור המעובד להצגה הנוכחית (כאמור - גם על פי "הקול האנושי" מחזה מוקדם יותר של קוקטו)  הוא סיפור לכל-אישה, זה לא רק הסיפור האישי של פיאף. כל אישה יכולה להתחבר ולהזדהות עם זה במערכות היחסים עם החברים  או הבעלים. ויש פה גם עקיצה לגברים, שנותנים לנשים לסבול עם כל האהבה  שלהן אליהם".  
 
"הוא עוזב אותה, נוטש אותה ובכל זאת היא אוהבת אותו עם כל האכזבה שלה ממנו בכל זאת היא אוהבת אותו", אומר בכרי בהתרגשות שיש בה עדיין, לאחר חודשי עבודה ארוכים, שמץ של פליאה  "זו אהבה נטו, אהבה טהורה. ואם יש דבר אמיתי למה אנחנו הגברים מזייפים את זה.  גם במגזר הערבי האהבה איבדה מערכה. עם כל עניין הגלובליזציה, נהיינו קצת מזויפים.  לאהוב זה תמיד קשה ולשנוא זה תמיד קל, ואם אנחנו נתמקד באהבה, ואני לא מנסה חלילה ללמד איך אוהבים, אבל אני מתכוון להרגיש לרגע מה זו אהבה אמיתית , כמו של רומיאו וג`ולייט. באמת קשה מאוד לאהוב וזה לא רק אצלנו, אלא אצל כל העמים בעולם, צריך מאמץ כדי לאהוב , זה לא בא בקלות".   

קוקטו היה בעד נשים

המחזה נכתב מנקודת מבט גברית כשבמרכזו דמות נשית וזה בא לידי ביטוי בהפקה שלך כבמאי וכמעבד שעובד מול השחקניות?
 
"קוקטו היה ממש בעד נשים. הוא היה מאוד מחובר לנשים והבין את המצוקה שלהן והוא באמת מצא איך לבטא את  זה בשני המחזות האלה. אנחנו עובדים  כבר שישה חודשים עם השחקניות וזה תהליך אינטימי  השחקנית צריכה לחוות את החוויה האישית שלה ולהכניס אותה לדמות ולקחת מהדמות לחוויה שלה, עובדים על איך להוציא רגש, כמו בפסיכודרמה. השיטה שאני עובד אתה  היא ש`אסור לשחק`, צריך להיות אמיתי  על הבמה. השחקניות אמרו לי בצחוק שאני מזוכיסט כי אני מוציא את  כל הרגש שקשה  לבטא".
 
ההצגה מועלית בשתי גרסאות - בערבית וברוסית,  למה דווקא ברוסית?
 
"אני מאוד אוהב את השפה הרוסית, האמת היא שאני חושב ברוסית,לא בערבית. חייתי 16 שנה ברוסיה, אשתי לשעבר היא רוסיה ובבית דיברנו רוסית. גם ראיתי את ההצגה לראשונה ברוסית. ויש עוד סיבה - בגלל הנטישה רציתי להגיד לאשתי משהו ממש ישיר בשפה שלה, לא בערבית לא בעברית . ומצאתי את השחקנית, אלה לויצקיאני שהיא ממש הדמות וזה נתן לי דחף כזה להעלות את זה. ישראלים שהם לא ממוצא רוסי לא עושים הצגות ברוסית. אני אוהב את השפה ורוצה לעשות  תיאטרון גם בערבית גם בערבית וגם ברוסית. תיאטרון זה שפה בינלאומית".
 
ומה ההבדל בין שתי הגרסאות?
 
"יש משהו דומה ומשהו שונה וזה תלוי  לדעתי במנטליות של השחקניות. בתהליך היו קטעים שהיו קשים יותר לאלה והיו קטעים שהיו קשים יותר ללאנה זריק, השחקנית הערביה".
 
מה למשל?
 
"כשעבדתי עם אלה על מהות הרגש שהיא חשה כלפי מי שנטש אותה היה לה קל להתחבר לזה, אבל ללאנה היה יותר קשה  היו לה טענות כלפי הדמות איך יכול להיות שהיא עדיין אוהבת אותו אחרי מה שעשה, היא לא הבינה את זה.  דבר אחר -  המוזיקה של ההצגה  מבוססת על  נגינה בצ`לו. זה כלי אירופאי מובהק אבל אלה ישר הרגישה שיש במוזיקה גם מוטיב מזרחי ערבי, ואני לא שמתי לזה לב. היא הרגישה את זה כי היא באה מתרבות אחרת".
 
קודש הקודשים

מוניר בכרי הוא בן למשפחת בכרי המפורסמת, שהיא הגרסה הערבית למשפחת בנאי – שרבים מצאצאיה עוסקים באמנות. המפורסם בהם הוא מוחמד בכרי, בן דודו של מוניר. השניים עברו ביחד בעבר על מונודרמה בתיאטרונטו 92` ועל גרסה של "בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון אל-מידאן בחיפה ב- 2001 שבה מוחמד גילם את האם, מתוך התפיסה של מוניר שאם דמות האם מייצגת את הגישה הגברית הנוקשה כלפי נשים אז היא צריכה להיות מגולמת על ידי גבר. "ביימתי המון הצגות שמטפלות בעניין האישה" מעיד מוניר על עצמו, אומרים לי "עזוב כבר את הנושא הזה  אבל כמעט כל ההצגות שלי נוגעות בעניין הזה".
 
הוא מספר על הצגה שביים בשם "חלומות שובבים" על פי סיפור של  הסופר הסורי פאדאללה וונוס  שבמרכזה אישה שבעלה הדביק אותה בעגבת, אחרי שביקר אצל זונה. המחזה עורר סערה בסוריה כי העז לגעת בנושאים אסורים, "קודש הקודשים", כפי שמכנה אותם בכרי.  הוא ביים גם גרסה מיוחדת "לרקוד עם אבא" של איציק ויינגרטן שבמרכזה עומדת ילדה (ולא ילד כמו בהצגה המקורית) בתיאטרון  אל-מידאן. לכך אפשר להוסיף הפקות בבתי ספר לתיאטרון כמו  "נשים בצמרת" שביים באוניברסיטת חיפה, ו"גברים בשמש" על פי גסאן כנפני בסמינר הקיבוצים, וגם את "ביבר הזכוכית" בתיאטרון אל-מידאן .
 
אז מאיפה המשיכה הזו לנושאים של מעמד האישה?
 
"התיאטרון הערבי מתעסק הרבה עם הבעיות הפוליטיות ומבחינתי גם בעיית האישה היא גם פוליטית.אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה והנושא הזה  מעניין אותי מבחינה אישית".
 
אולי זה קשור לעבודה שאין כמעט במאיות תיאטרון ערביות ואתה נכנס לנישה הזו?
 
"אין בכלל הרבה במאים ערבים,  קל מאוד לספור אותנו, ובמאיות ערביות אין  בינתיים. בשנים האחרונות הנושאים האלו התחילו לצאת החוצה, הצעקה התחילה לצאת אבל זה נושא שצריך לבדוק אותו לעומק, לא רק לצעוק, אלא לעבד אותו בתיאטרון ולא רק בצורה טיפולית אלא לעורר את הקהל לחשוב בעצמו".
 
אשתך ראתה כבר את ההצגה?
 
"עדיין לא, אבל אם היא תראה אותה, אולי יתגשם החלום שלי שנחזור להיות יחד".

"הקול האנושי" בהפקת תיאטרון "אל סאראייא"תועלה בגרסה ערבית ובגרסה רוסית במסגרת פסטיבל מסרחיד בתיאטרון עכו, היום, 14 באוגוסט ב- 22:00.  הצגות נוספות ב- 15, 16 באוגוסט במסגרת הפסטיבל. ההצגה עתידה לעלות גם במרכז, ובגרסה לעברית.