מתיחת פנים
 
אומרים שגוף האדם הוא המכונה הטובה ביותר שהטבע הצליח לייצר. כשרואים את "בחונטוס" –המופע המשותף של מיומנה ודויד ברוזה - אפשר להתחיל להבין במה דברים אמורים.
 
חיבור בין ריקוד סוער כמו זה של מיומנה לבין שירים שלא נכתבו במיוחד עבור המופע הוא משהו שלא קל לעשות. אחרי הכל משני הצדדים נדרשים דיוק ומקצועיות כדי שהשואו יתקתק. כשאור עמום נדלק על החלק האחורי של הבמה ורואים את ברוזה לבוש בכובע וגלימה שחורים פורט על הגיטרה, המעברים החדים והמהירים בין האצבעות שלו על המיתרים לבין מחיאות הכפיים והרקיעות של הרקדנים מהווים פתיחה מחשמלת לערב שכולו חוויה.
 
שיריו של ברוזה עברו לקראת המופע מעין מתיחת פנים כדי שיתאימו לקצב של מיומנה. כל שיר מלווה בקטעי תיפוף וריקוד. כשברוזה שר את "רעמים וברקים", למשל, נמתחים לאורך האולם חבלי כביסה, צוות הרקדנים מעלה לבמה מתקנים של כביסה ביד בתוך גיגית שמהווים את כלי הליווי בשיר. התוצאה מרהיבת עין.
 
לאורך המופע מייצרים מקצבים סוחפים כמעט מכל דבר אפשרי. יש את האביזרים המוכרים  -  מקלות של מטאטא, פחי זבל, פחי שמן וארגזים מעץ, אבל יש גם הפתעות. באחד הקטעים צחי הרקדן מייצר קצב ממיכל מלא מים שמואר באור אולטרה סגול והופך לאפקט מוזיקלי ממכר.
 
המיומנוֹת שותפים לביצועי השירים של ברוזה בין אם בשירה או בקולות, אבל מה שפחות צפוי הוא שברוזה מצדו גם הוא לוקח חלק בריקוד. מקסים לראות אותו רוקד בחלק מהשירים עם הרקדניות ובקטעים שבהם הידיים הם כלי הנגינה היחיד של הבמה, ברוזה מביא אותה בתיפוף בסטייל שלו. בכלל ברוזה נראה כמי שממש עושה חיים על הבמה. הוא פורט על הגיטרה וכל הגוף שלו זז בדיוק כמו בהופעות על המצדה, הוא מחייך לכל עבר, נותן את הנשמה בשירים ומפרגן למיומנה את כל המקום שהם צריכים כדי לא להישאר בצל שלו.
 
אחד הקטעים היפים ביותר במופע היה בעיני הביצוע ל"שיר אהבה בדואי". את חלקו הראשון של השיר מבצע ברוזה בערבית כאשר הרקדנים מלווים אותו בתופים ובכינורות. ברוזה פותח את הקטע עם משקפי שמש שחורים ובהמשך מוריד אותם ועובר לשיר בעברית. מחיאות הכפיים של הקהל לא משאירות מקום לספק  שזהו אחד משיאי הערב.

הסאונד של צינורות הביוב

הבמה ב"בחונטוס" לא נמצאת רק בחלקו הקדמי של האולם, אלא בכל החלל. מדי פעם מוארת פינה אחרת באולם ושם מתגלים כלי נגינה חדשים. כך למשל, בשלב כלשהו במופע מתגלים כמעט מעל הראשים של היושבים בקהל כמה צינורות ענקיים שעליהם מנגנים שניים מהרקדנים. בתום המופע בדקתי (אני ורוב הקהל)  ממה עשויים הצינורות וגיליתי צינורות ביוב אפורים פשוטים מפלסטיק שנצבעו בצבעים סוערים, ועברו הסבה לכלי נגינה בעלי סאונד מרשים מאוד.
 
הלהקה מורכבת מאמנים מכל רחבי העולם, וכל אחד מביא את הצבע המיוחד שלו. אחד הרקדנים הבולטים ביותר על הבמה ביום שישי האחרון היה רוברטו הברזילאי, שהתנועות הקלילות והיכולות האקרובטיות שלו גרמו לו להיראות כמו איש גומי. גם הטאצ` הברזילאי שהוא מוסיף למופע בשירים, בנגינה על כלים מקומיים ובעיקר בחיוך הכובש (ובקוביות בבטן) הופכים את ההתבוננות בו לתענוג צרוף.
 
למרות ש"בחונטוס" רץ על הבמות כבר כמה שנים זה נראה כאילו בכל פעם הם מצליחים לחשמל מחדש את האווירה. אפילו הקטעים היותר ישנים של מיומנה – התיפוף על פחי הזבל שמוארים מבפנים או התיפוף המשותף על ארגז עץ – לא התיישנו בכלל. במילים אחרות, "בחונטוס" הוא מופע עם המון נשמה שכייף לראות ויותר מזה – פשוט חובה לראות.