להיטי רדיו כמו "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" ו-"רנה", יצרו לאריאל הורוביץ תדמית קצת יותר קלילה ופופית מזו שמגלים בהאזנה לאלבום החדש שלו, "מנסה ספר", ובקריאה בטקסטים של השירים שלו.
למשל, בשיר כמו "צער העולם" הוא כותב -"צער העולם רובץ כמי תהום מתחת פני השטח. הבט בעיניהם של מי שחייהם לימדו אותם דבר אחד או שניים, והנה הוא שם, צער העולם".
הורוביץ, שהתחיל את דרכו כסולן, איש שיושב בבית על הפסנתר וכותב שירים, הפך בשנים האחרונות לאמן שהוא חלק מלהקה, מהרכב שנוסע בדרכים ומופיע, על כל המשתמע מכך. ברוב הפעמים אמני סולו לוקחים להקלטות נגני אולפן שלא מתלווים אליהם מאוחר יותר להופעות (בין מפאת גילם ובין מפאת התעריף הגבוה שלהם..). ואז, כשהאמן נערך לצאת לסיבוב הופעות הוא נאלץ להתחיל את כל הדרך מחדש למצוא נגנים חדשים.
הורוביץ בחר דווקא כן לחבור ללהקה קבועה, בדרך שהיא הפוכה כמעט מהדרך ה"רגילה", שבה אמן מתחיל כחבר בלהקה, ועושה עם הזמן את הדרך לסולנות .כבר ב"רנה", האלבום הקודם שלו, אפשר היה לשמוע את ההתכוונות למקום הזה - השירים כבר נשמעו פחות אינטימיים, פחות "סולניים". שמעו שהאיש הזה רוצה לעבור פאזה ולשתף יותר אנשים וכלים ביצירה שלו. לקראת האלבום השלישי, המעבר הושלם.
למה בעצם רצית כל כך לעשות את הדרך הזאת ללהקה, שנחשבת הפוכה מהדרך הרגילה שאמן עושה?
"כבר ב`רנה` חשבתי שאני רוצה לנגן עם נגנים שייכנסו איתי אחר כך לאוטו וייסעו להופיע איתי. נגנים שהם מספיק טובים בשביל להקליט, ומספיק צעירים בשביל ההרפתקנות הזאת, שזה אומר לא נגני הפקות. ברגע שאתה מחפש הרכב כזה, נהיית בעצם להקה. גיליתי אחרי התקליט הראשון שזה שיש לך תקליט ושירים ברדיו, לא משנה לך את החיים. הדבר היחיד שמשנה לך את החיים זה ההופעות, ובהופעות רציתי צבעים אחרים מאלה שנותנים פסנתר ושירה. בגלל זה מאז `רנה` בחרתי את האנשים ככה שנוכל להופיע ביחד וכבר שנתיים בערך שאנחנו מופיעים עם חלק מהחומרים החדשים".
ולא חבל קצת על אריאל והפסנתר שאולי הולך ונמחק במעבר הזה ללהקה?
"אני כותב על פסנתר כי זה הכלי הטבעי שלי אבל הרבה פעמים אני כותב שירים שהם בעצם שירי גיטרה. זה כאילו שאם הייתי גיטריסט היה לי יותר קל לכתוב את השירים שאני רוצה...אז כשמגיע הגיטריסט אני פשוט עוזב את הפסנתר ונותן לו לנגן".
אז למה שלא תלמד גיטרה?
"כי זה כבר לא כל כך טבעי בשבילי. אני יכול לנגן אחלה בס אבל כשאני מנגן עליו אני שוכח לשיר...".
ובמה שונה האלבום החדש שלך מהאלבומים הקודמים שהוצאת?
"אז כאמור, זה קודם כל אלבום של להקה שהופיעה הרבה ביחד ומבחינת נגינה הוא מאד מגובש. חוץ מזה המוזיקה ששמעתי בתקופה שבה כתבתי אותו הייתה אחרת ממה ששמעתי קודם. שמעתי יותר מוזיקה ערבית. זה לא גרם לאלבום לצאת מזרחי, אבל הוא שילוב של להקת רוק שמנגנת מוזיקה שהיא לא אמריקאית. אמרו לי עליו שהוא נשמע כמו אופרת רוק, שהוא אלבום `יציאה`. יש בו המון חופש מבחינת הכתיבה, הנושאים והמבנים של השירים".
מה משך אותך דווקא למוזיקה ערבית?
" הרגשתי שאני לא מתעניין יותר בסולמות של השירים שאני שומע מאמריקה. זה נשמע לי חומר לא מספיק מעניין מבחינת נגינה ומנגינה. בין המוזיקאים ששמעתי היו עבד אל חלים חאפז, והייתה כמובן אום כולת`ום, שהיא משהו כמו הפינק פלויד של הערבים. למדתי מההאזנה את הסבלנות והיחס לנגינה של השיר. המון זמן למשל עובר בנגינה של השיר עד שהזמרת נכנסת.."
אבל עם כל הכבוד למוזיקה המאפיין החזק ביותר של הורוביץ, בעיני, הם הטקסטים שהוא כותב, ומה שיפה בהם הוא שהם נשמעים כמו דיבור ישיר, הכי פשוט וקל, כמו אדם שמדבר אליך, כמעט בלי שום מעבר בדרך ל"פואטיות".
"הולכים לכיכר מלכי ישראל לראות את המזרקה, `אם אין פה יונים להאכיל זו לא ממש כיכר,זה לא ממש חורף בלי שלג. צריך לנסוע לשם שתראה דברים כאלה`. היא לא אהבה שאחותי מסתובבת במיני, ואת האלטע זעכן שצועק יידיש לוונטיני. הייתה מפסידה בדמקה וחותכת עוגה, הרבה אהבה בצלחת, מעט במגע, אפילו המקרר טרטר גרמנית, `המנוולים מייצרים דברים טובים`". (מתוך `החדר של סבתא`).
לקח לך זמן לפתח את היכולת הזאת לכתוב דיבורי כל כך או שזה בא בילט אין?
"לקח לי זמן כי זה קשור לזה שאתה לומד שפחות זה יותר, שאם אתה רוצה להעביר רגש חזק אז צריך דווקא למחוק ולהשאיר רק את מה שחייב להישאר. הדוגמה הכי טובה זה ב`האהבה מתה` (שיר שכתב ונתן לאלבום הראשון של אשתו, תמר גלעדי). נורא נבהלתי שם מהמטבע לשון הזה שיצא לי, האהבה מתה, אז כל הזמן הלכתי נגד זה, עם מילים כמו `כלום לא קרה`. הכל קורה, קורה דבר נוראי, אבל הוא קורה כאילו באדישות, בנינוחות. `ישבנו לצידה, החזקנו בידה`. לקח לי זמן להבין שצריך לתת לדברים הגדולים לקרות בשקט".
לאלבום יקראו "מנסה ספר", על שם שיר שהוא גם שיר פרידה , כמו "האהבה מתה". עד כמה הטקסטים שלך הם באמת אוטוביוגרפיים?
"מה שחשוב בטקסטים זה איך הרגשת ביום מסוים בשעה מסוימת, ולא הדוקומנטציה לשמה. כל שיר זה צילום של מצב רוח. מצב רוח זה דבר משתנה. ביום מסוים, בשעה מסוימת, זה יכול להיות אמת, ואז אתה כותב את זה כשיר. אחר כך זה משתנה".
הרבה מאד טיולים ומקומות מוזכרים בטקסטים. אתה באמת טיילן כזה?
"בגלל שאנחנו מופיעים הרבה אנחנו מגיעים למקומות שאו שאני נשאר בהם או שאני חוזר אליהם. אחד כזה הוא מצפה רמון שקשור לשיר שנקרא `גרון שועל`, ועוד מקום כזה הוא קיבוץ גונן בצפון. יש שם צריפים שהיו שייכים פעם למתנדבים, ויש שם כל מיני אנשים לפני ואחרי הודו. הגעתי לשם במקרה, חבר סיפר לי שיש שם צריף פנוי, מישהי סיפרה לי על הקיץ שעבר עליה ועל חבר שלה בערבה, והסיפור שלה, ביחד עם התחושה שהייתה לי שם הפכו לשיר בשם `קטיף הפלפל`. הקצב של החבר`ה האלה בצריפים, הוא אחר לגמרי ממה שאני מכיר והגישה שלהם לחיים נורא השפיעה עלי. חוסר הישגיות, גישה אחרת לחיים".
וזה השפיע עליך גם כשחזרת הביתה?
"כן, אני משתנה. היום אני עושה הרבה יותר בשביל לעשות מאשר בשביל להוכיח".
מה הצד החזק שלך בעיני עצמך, הטקסטים, ההלחנה, השירה?
"אני לא חושב שהמילים יותר חזקות מהמנגינה. אותו משקל. מבחינת שירה, אני לא הזמר עם הסאונד הכי טוב בעולם, אבל יש שירים שאני כותב ומרגיש שאני כן הכי טוב כדי לשיר אותם, כמו רוב השירים בתקליט הזה...יש שירים שלא. `האהבה מתה` למשל זה שיר שאני שמח שלא שרתי בעצמי בתור ביצוע ראשון".
כשאריאל הורוביץ למד בבית ספר רימון, מורו דאז, יהודה עדר, הפגיש אותו עם אנשי חברת התקליטים הליקון, שהוציאה לו כעבור שנתיים את אלבום הבכורה שלו "יאללה ביי". ב- 2002 יצא האלבום השני שלו "רנה". עכשיו החליט הורוביץ לעזוב את הליקון לטובת הלייבל הקטן יותר של בארבי.
"המעבר לבארבי היה יוזמה שלי ולשמחתי הליקון קיבלו את זה בלי לעשות לי בעיות. החלטתי לעבור כי באופן הכי ישיר וגלוי אני רוצה להיות במקום שבו למכור חמשת אלפים עותקים זה חגיגה, ואז אני מרגיש חופשי. כשנתתי לשאול מהבארבי את הסקיצות לאלבום הזה הוא אמר לי שהוא לא יודע לשמוע דברים רק עם פסנתר ושירה. אמרתי לו שיתן לי את האולפן ונשים על זה עוד כלים והוא ישר אמר לי להיכנס ולעשות את זה. מה שיפה בבארבי זה שקודם כל עושים, אחרי זה מדברים".
אחד השירים באלבום , "שווה לחיות", הוא תיעוד של להקה חוזרת מהופעה. "`מי מעשן בספסל מאחור?` שחם רואה ניידת.`מהר לכבות, לפתוח חלונות, בוא נקווה שיש רשיונות`".
הפתעת אותי עם הטקסט הזה, אין לך דימוי של מי שמעבירים ג`וינטים באחורי הואן שלו...
"ג`וינטים זה כבר מזמן לא איזה משהו קיצוני".
ובך יש משהו קיצוני?
"בשביל לכתוב צריך איזו שהיא סערה בנשמה. השאלה היא איפה אתה שם את הסערה הזאת, ביצירה, בחיים או בשניהם. אצלי זה יותר ביצירה מאשר בחיים".
האלבום של אריאל הורוביץ ייצא במהלך חודש מאי. ההופעה הקרובה – ב- 26 במאי בצוותא תל-אביב.
לתאריכי הופעות
04/05/2004
:תאריך יצירה
|