מחול - "דיירים" - דירה להשכיר

קבוצת שחקנים צעירים מנסה ליצור תיאטרון אחר וחי בדירה שכורה בלב תל-אביב בהצגה "דיירים"

המתגודדים מחכים לגודו

ההזמנה להצגה מציעה את עצמה כמדריך השלם לחיים בדירה שכורה. שלם או חלקי, יש בה בהחלט תצוגה – לעתים מרתקת – על מעמד חיפוש דירה. כעשרים צופים מתגודדים בחוץ, והמפיק נעים ההליכות מתחיל את המהלך התיאטרלי במתן שאלון ועיפרון, בדרישה להירשם על הדף התלוי על הדלת ובהמתנה לבעל הבית או לנציגו עלי דירות, המתווך. מרגע שזה ייקח לידיו את המושכות, המפיק יהפוך לפועל במה שמכין את התמונה הבאה.

המתווך מכניס את המתגודדים פנימה – שיעמדו כל הדרך אל הסיום למעט אחד או שניים שיעזו לשבת על אחד המושבים. זאת עבירה לא ראויה שעלולה להכעיס את המתווך (אם לסמוך על מבט עיניו הנוזף) או את בעל הדירה, שהוא כמו גודו, בלתי נראה בעליל ואינו מגיע לעולם. את המחזה כתבה כנרת פלד, שאף משחקת, והיא גם הדיירת בדירה שברחוב בורוכוב, שבה מתקיימת ההצגה בבימויה של ליחי בקרמן.

המתווך מוליך את המתגודדים ומתייחס אליהם כאל שוכרים פוטנציאליים של הדירה (למעשה חורבה) הכוללת שני חדרים מחוברים, מרפסת, שירותים, מטבח ולב תל-אביב לתפארה. עבור הדירה יצטרכו "השוכרים" , אם יעברו את המכרז שהם מצויים בו, לשלם מאות דולרים. תוך כדי הסיור מציצים המתגודדים אל הדיירים, כל חדר והמשולש שלו – שני שותפים ומזדמנת חסרת הכרה שהביא אחד מהם; שותף שנכנס לחייה של שותפה שמנסה להתבודד קצת עם אהוב לבה, ודייר שמנסה להכין ארוחה במרפסת המטבח עד ששכנה קופצת לביקור מהחצר.

ליחי ברגמן ביימה בהומור יפה – עם הברקה קטנה בתמונת המטבח – ושלושת השחקנים רון ריכטר, שלומי אדרי וכנרת פלד נענים לה היטב, מחליפים דמויות ביעילות, ובדרך כלל ממשים היטב את הדמויות השונות, בכל אחת מהתמונות שהן למעשה מערכונים נפרדים זה מזה. מה שמתיימר להפוך אותן למחזה קוהרנטי הוא סיפור המסגרת שהוא התדריך של המתווך הדירות הציני, במשחקו המושלם של רועי צדוק, שגם לו יש שריטה קטנה בלב בקשר לדירה שהוא מחפש לעצמו.

השפה עכשווית, מקומית, ברורה ומדויקת בדרך כלל, ונראה שלפלד ולברגמן יש חוש עיתוי מצוין לסוג הזה של מערכונים. מה שחסר אולי, ועל כן מותיר את המחזה כיצירה נלהבת בתוך עצמה אך לא מעבר לכך, זה חוש נוסף למחזאית שהיה שוזר את החוטים לרקמה. גם חוש מידה לא היה מזיק, כי כן מרגע שהמתגודדים קולטים את המסר הכללי יש להגביר את הקצב, לצמצם ולוותר על מה שכבר ברור.

השאלון, שלמעשה נותר כבדיחה לטובת אמירות כלליות על הבועה השנקינאית שהמתגודדים כאילו מתמודדים על הזכות להיכנס אליה.

מה שפחות מוצלח, פרט לדירה המסכנה, הוא שההתייחסות של היוצרות לנוכחות הקהל או לתפקידו ב"הצגה" קובעת פסיביות מוחלטת. גם אם מישהו עונה בטעות או בכוונה (כמוני) על שאלה משאלות המתווך, אין לזה פיתוח כשם שהשאלון נותר מיותם והמתגודדים מתבקשים להחזיר אותו (ואת העיפרון) בצאתם מהדירה, ומבלי שמילאו אותו. השאלון מתפקד כבדיחה לטובת אמירות כלליות על הבועה השנקינאית שהמתגודדים כאילו מתמודדים על הזכות להיכנס אליה

משום כך, "דיירים" בסופו של דבר היה יכול להתקיים ואולי אף בהצלחה רבה גם על בימת תיאטרון "רגילה", בתוך תפאורת-דירה מתאימה, ובצירוף שחקן או שניים – אולי קצת פחות פסיביים - כמחפשי-דירה. ובכל מקרה, ועד אז, הרעיון והביצוע הנוכחי ראויים לביקור בשעות הקבלה המיועדות.