מחול - "לעשות סרט זה להניח גשר"

דוד וולך, פורש העדה החרדית, יצר סרט ביכורים מסעיר, "חופשת קיץ", היורד לעומקה של האמונה. בשיחה אישית חושף וולך את עולמו הפנימי, את האני מאמין האישי והיצירתי שלו ואת מקורות השראתו

יצירה פורצת גבולות

אין ספק שדוד וולך הוא עילוי. אבל לא בדיוק בתחום לו יועד. סרט הבכורה המרשים שלו, "חופשת קיץ", מאפשר לקבוע בוודאות שוולך הפך לעילוי קולנועי במקום לעילוי רבני. לאחר כשבוע וחצי על מסכי הקולנוע, מתברר שסרטו המורכב והלא קל לצפייה הופך במפתיע לסרט קהל. "אני מקבל תגובות טובות מאוד, אבל כמובן שמי שלא נהנה לא בא ומספר לי", הוא אומר. "אבל אני ואייל (שיראי, המפיק) מאוד מרוצים. לא חשבנו על כזו הצלחה גדולה, של אולמות מלאים רוב הזמן. אין על מה להתלונן".

קצת מפתיע, לא? "חופשת קיץ" נראה יותר כמו סרט נישה

"גם אני חשבתי כך. אבל מצד שני, אני חייב לומר שתמיד האמנתי שלא חייב להיות מצב כזה שלא הרבה אנשים אוהבים סרט המוגדר כאמנותי. אני דווקא מרגיש שפיצחתי את הקוד המורכב הזה ועשיתי סרט לכולם. כנראה שהאלמנט הסיפורי בו מרגש מאוד".

וולך, בן למשפחה חרדית הארד-קור משכונת מקור ברוך בירושלים שלמד בישיבת פוניבז`, עבר תהליך של התפקרות שהבשיל סופית בגיל 25, ויותר מעשור אחרי יצר סרט מסעיר, העוסק במשבר אישי קשה שפוקד בני זוג בשכונה חרדית בירושלים ומערער את חייהם, אולי אף את אמונתם. הרב אברהם (אסי דיין), סמכות דתית ורבנית בקהילתו, מקיים עם משפחתו, אשתו אסתר (שרון הכהן בר) ובנם מנחם (אילן גריף) חיי הלכה מחמירים. הוא ובני ביתו מקיימים את כל המצוות, קלות כחמורות, ובנו לומד בחיידר תורני. בבוא הקיץ, המשפחה יוצאת לחופשה בים המלח, ושם מתרחשת טרגדיה. וולך משתמש בדימויים מהעולם ההלכתי כמו מצוות שילוח הקן, וברקע סיפורו מהדהדת פרשת עקדת יצחק, ובכל זאת היצירה פורצת גבולות ומדברת גם לקהלים שלא ממש בקיאים בהלכה.

וולך: "ישנם נושאים שאני חושב, וכך גם הערכתי מלכתחילה, שיכול להיות שהם נחשבים לנישה, אבל העולם מתעסק בהם, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע. אמונה היא דבר שאנשים מתחבטים בו ממקומות שונים, חלקם אישיים ורגישים, ואוהבים שמעלים לשיח אלמנטים שונים של הנושא".

האוניברסליות של הסרט ויכולתו לדבר גם לקהל בינלאומי, באה לידי ביטוי גם בזכייתו בפרס הסרט הטוב בפסטיבל "טרייבקה" בניו יורק, ובנוסף לכך הוענק לוולך פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל טארומינה הסיציליאני.

"האמנתי שזה עשוי לקרות", וולך לא מצטנע. "כשאתה מייצר שפה אתה מאמין שהיא תדבר לכמה שיותר אנשים. אמנם מפתחים אדישות או התרגשות כשצריך, אבל גם כשעמדתי לקבל את הפרס מרוברט דה נירו, זה נראה לי סביר ונורמלי".

"אין אדם עומד על תהומות נפשו, אם הוא לא נחשף לתהומות חייו"

הטרגדיה שאתה עוסק בה מבוססת על מקרה אמיתי?

"לגמרי לא. הטרגדיה בסרט זה הדבר הכי לא ביוגרפי בחיים שלי. הדבר היחיד בסרט שביוגרפי בחיים שלי, זה חיי הדת. לגבי הסיפור הטרגי, אני חושב שאין אדם עומד על תהומות נפשו, אם הוא לא נחשף לתהומות חייו. אני כאילו אומר שהמתת הנאת החיים והאושר בעולם הזה על ידי החיים הדתיים, היא כבר סוג של מוות".

הסרט עורר אצלי תחושה שאתה סוגר חשבון במובן מסוים עם העולם ממנו הגעת

"אני מתחיל להרגיש שכמעט כל מה שאומרים על הסרט הזה הוא נכון. אני רואה שדבר מסוים יוצר אצל צופה אחד תגובה מסוימת וצופה שני עובר חוויה אחרת. אז זה באמת מסובך להתייחס לכל המכלול, אבל אתה אומר לעצמך שכנראה זה חייב להיות נכון. ה`לסגור חשבון` שאתה מדבר עליו הוא מבחינתי סוג של להעניש. וכאן האדם נענש על הגאווה וההתנשאות שלו".

אתה לא יורק לבאר שממנה שתית, במובן של להציג כתב אשמה כנגד העולם החרדי?

"בכלל לא. אני פשוט מספר על הטעם של המים ששתיתי מהם היטב. אני נותן כבוד לכל אדם באשר הוא, אבל בגלל המחשבה שהרעיונות נולדו בשביל האנשים ולא להפך, אני מכבד את האדם, אבל את רעיונותיו אני מרשה לעצמי להעמיד באור שבו אני רואה לנכון. יש האומרים שהדת היא יפהפייה אבל אנשים מפרשים אותה לא נכון, או שרעיונות כאלה ואחרים מדהימים, אבל האנשים לא. אני בדרך כלל חושב שהאנשים הם יותר טובים מהרעיונות שהם נושאים על גבם. אבל הסרט בהחלט מבטא מחשבה נחרצת שלי על המערכת המחשבתית הדתית. זה לא רק עניין של ספק אצלי, אלא ביטחון מלא שהמחשבה הדתית היא נפסדת. בעיני, לפחות. אבל אני יכול להבין את אלה שנסחפים אליה, כי זו חוויה שכמו כל מערכת תרבותית אפשר ליהנות ממנה ולהיסחף איתה".

"הקולנוע שיקף בעיני את החיים עצמם"

כשהתחלת לפלס דרך החוצה מתוך המערכת הזו, הקולנוע היה המוצא שלך?

"לאו דווקא. כל מה שיש בו תרבות ואין עליו מנגנון מסרס, קרץ לי. אלא שבניגוד לאמנויות אחרות, כמו ספרות או תיאטרון, שיש בהם משהו אלגורי, הקולנוע היה הדבר ששיקף בעיני את החיים עצמם, איך האנשים חיים. אני אוהב את הקולנוע כי הוא מפגש עם החיים. אתה מתעסק כאן בקסמים שהופיעו מתוך הרעיונות. במציאות שלהם. אני מכבד את צורת החשיבה שהדברים נובעים וחוזרים אל המקום הבסיסי, אל הממשי, ובקולנוע יש משהו מאוד מאתגר, בצד דברים אחרים שאני מאוד אוהב. בקולנוע צריך להוכיח את הרעיונות, כשהרבה דברים סמויים מהעין אבל יש בזה רגש. יש מושג בדת, `וידעת את ה` והשיבות אל לבבך`. אז הפרשנים מתעסקים בה מה זה להשיב אל הלב. אז עבורי, הקולנוע זה השבה אל הלב של הרעיונות, וזה מה שדיבר אלי".

וכיצד מימשת את האהבה הזאת הלכה למעשה?

"אחרי המעבר מירושלים לתל -אביב הורדתי את הכיפה, שזה צעד מאוד משמעותי, והתחלתי ללמוד קולנוע. אבל זה לא שלימודי קולנוע היו הדבר הראשון שחשבתי עליו. המחשבה הייתה לאן אני הולך, והקולנוע באינטואיציה ובידע מועט הבנתי ששם יש לי עניין. ועוד לא ידעתי את העומקים שאני אפגוש".

אבל מכאן ועד ליצירת סרט הדרך עוד ארוכה

"אצלי זה דווקא עבד הפוך. באתי מהרגשה שצריכים לעשות, אבל בשביל שזה יקרה צריך גם לדעת כמה דברים כדי לא לעשות טעויות סתם. עשיתי כל מיני דברים ניסיוניים, לבד עם עצמי. היו כמה פעמים שחשבתי לזנוח את הקולנוע. לפני שעשיתי את הסרט, הייתה תקופה של כמה חודשים שהפסקתי לראות סרטים, התחלתי לקרוא ספרים ואמרתי שאני עובר לספרות. חשבתי להיות סופר וגם כבר כתבתי. וזה מהלך לא פשוט. אלה שני דברים שונים לגמרי. בקולנוע יש כל כך הרבה בירוקרטיה, ואילו כשאתה כותב ספר, אתה לא צריך לשכנע אף פקיד לתמוך בך. ובקולנוע יש עבודה, צריך למצוא חן בעיני אנשים כדי לקבל כסף. המזל שלי היה שנעזרתי באנשים בעלי מאפיינים של מתאבדים, הרגשה שאתה הולך על משהו, ומשקיע בו, ואתה לא יודע מה ייצא. הפתיע אותי שחזרתי לזה, ואחרי זה כמעט התחרטתי, כי לקח עוד זמן למצוא מממנים מהטלוויזיה".

"ברגמן היה זה שהביא לי את ההנחתה שקולנוע זה אדיר"

לא פחדת שעולם הדימויים שאתה משתמש בו לא ידבר לציבור רחב של צופים?

"אני חולק על ההנחה הזו. אני חושב שאני מאוד קומוניקטיבי, ושכל העבודה האמנותית היא קומוניקציה בעיני. אבל זה לא אומר שאני בא לעשות סרט אינפורמטיבי. אני חושב שגם אני מספק משהו סתום, אבל שמבוסס על ידע, אז מקבלים את זה. כמו שכל מה שאנחנו יודעים על הנצרות והעולם האירופי זה דרך סרטים. הרי לא היינו שם. אבל כדי ללמד צריך להיות במצב של קשב, של התבוננות, וגם על זה אני עובד, כדי שיהיה קשב. אבל אני לוקח את כל האחריות בהקשר הזה. אני לא עוסק רק בהעברת מידע על הזר והאחר ועל השוליים, אלא יוצא מנקודת הנחה שאדם הוא אדם, באשר הוא ותרבותו, ועצם העובדה שאנחנו אותו יונק, אומר שיש לנו זיקה גדולה לתרבותו של האחר".

כמו שהתחברת לקז`ישטוף קישלובסקי, שבהשראתו במובנים מסוימים, לעדותך, כתבת את התסריט.

"נכון, כי הוא עשה עבודה טובה כדי להגיש לי את `תרבותו הזרה`, ואז אתה יכול לגמוע מרחקים. זה כמו שמישהו שם לך גשר על נהר, אז אתה עובר. ולעשות סרט זה להניח גשר על מרחק שיש בין דברים. נכון שהקומוניקציה פה היא אחרת לעומת ההרגל שנוצר לצרוך סרטים הוליוודיים, שזה בסדר גמור ואני מאוד אוהב גם אותם לפעמים. אבל אנשים רגישים בנויים לעוד שפות קולנועיות. לגבי קישלובסקי, אולי הוא מתחפש ללא קומוניקטיבי, אבל הוא כן. הוא מעביר לך את מה שהוא רוצה. הסרט הראשון שראיתי היה `זמנים מודרניים` של צ`פלין, אבל בתוך כדי הרחבת ההשכלה הקולנועית, ברגמן היה זה שהביא לי את ההנחתה, את ההתרגשות הנוראה שיש פה מה לעשות, שקולנוע זה אדיר, זה מרגש, ושאפשר באמצעותו לא רק לספר סיפור עלילתי חיצוני, אלא גם להעביר עולם ותפיסות עולם".

"מי שדוגמטי אין לי אתו שפה משותפת"

"חופשת קיץ" מצטיין בתחביר קולנועי מינימליסטי, סגור ומאופק, בצילום אקספרסיבי ובפרישת פילוסופיית חיים עמוקה, הטמונה בירכתי העלילה הנרטיבית. סרט בוגר שלא נראה כיצירת ביכורים אלא כסרט של במאי מנוסה ובוגר. "לא נעים לי להגיד, אבל אני מאוד בוגר, בן 37. קודם כל היו לי שותפים מאוד טובים ואינטליגנטיים, ואני חייב לומר שהעיסוק שלי בהתבוננות במשך שנים באמנות, במחשבה או ציור קיים אצלי כבר שנים רבות. אמנם בזבזתי עשר שנים בשביל `להתארגן`, אבל הרגשתי שהגעתי שאני בא לסרט ממקום בשל. עשר שנים זה הרבה זמן כדי לחקור משהו ולהתנסות בו, והרגשתי בשלות ובאיזשהו אופן, מבחינת האחריות האמנותית, לא הרגשתי שזה סרט ראשון".

ואיך הרכבת את כל הפרמטרים של השפה הקולנועית?

"מתוך מחשבה והמימוש שלה. כשאתה חושב על לספר משהו, על בית, על מקום, על סיטואציות ורגעים, ואין בשבילי משהו שולי, כל דבר מכוון, כמו בפרסומת של עשר שניות. כך אני מרגיש לגבי כל סצנה וכל תמונה. ובמיוחד בסרט כזה, שאני רוצה להעביר בו דברים כל כך מורכבים וכל כך אין לי זמן לדון עליהם במלל. אז כשאדם הולך מנקודה א` לנקודה ב`, ההליכה הזאת משמעותית בקונטקסט של הסרט ואתה מרגיש שם עולם שלם של תנועה, של חלל, של מצב נפשי".

מבחינת הלוקיישנים והאנשים, נעזרת במקומות צילום ודמויות מהעולם החרדי?

"לחלוטין לא. רק סיוע מחברים חרדים, ומדובר באנשים מגוונים. הרי ברור שחרדיות זו תרבות מסוימת, שאדם יכול להיות בה ויכול להיות לא דתי בכלל, אבל הוא שייך אליה ולא רוצה לעזוב בכלל. הייתי אומר אפילו שבתוך החרדיות יש אנשים שהם הכי מבקרים את החרדים, יותר מכל אחד אחר. החברים שלי שראו את הסרט מבינים מה זה לא להיות דתי ומבינים את זה שגם אם דתיים, אז זה לא טוטלי. אלה אנשים שאני יכול לתקשר איתם. מי שדוגמטי, אין לי איתו שפה משותפת. אנחנו יכולים לעשות צדקה אחד לשני וזהו. אבל זה כבר נושא בפני עצמו, מה זה להיות חרדי ולא דתי, שזו תופעה".