שנה טובה לג`אז הישראלי על כל גזרותיו- צעירים, ותיקים ושכבת הביניים. יוסי מר חיים מסכם הג’אז הישראלי לא מפסיק להדהים אותי, לא רק בגלל רמתו הגבוהה, אלא בגלל ההתמקדות של הצעירים (החל מגיל 12, בתיכון), הנאמנות של השכבה הוותיקה והנהייה האטית של שכבות הביניים.
כדי לדעת מה חושבת שכבת הביניים (50-30) אפשר לבדוק את מצב הסדרות הלא זולות ( ג’אז חם במוזיאון תל אביב, ג’אז במשכן, קמלוט הרצליה, זאפה בתל-אביב) ואת הפסטיבלים ( פסטיבל הג’אז בירושלים, הפסטיג`אז בתיאטרון בגבעתיים, בסינמטק תל-אביב, אשקלון וכמובן החשוב יותר- אילת). כל סדרות והפסטיבלים נהנים מתפוסה רחבה, כולל המוזיאון, הסינמטק ותיאטרון גבעתיים שתקציבם אינו מאפשר להם להביא סטארים והם משתפים נגנים ישראלים רבים.
כדי לבדוק את המאזינים הצעירים צריך לראות את מצב ההרשמה באקדמיות ובבתי ספר לג’אז וכן בבתי ספר לאמנויות כ"תלמה ילין" וכו`. בית ספר רימון, אמנם ,התפרסם בזכות הפופ המתוק שיוצרות כמה מהבוגרות שלו, אך מבחינתי זה הצד הפחות חשוב: יותר מעניין לראות כמה הרכבי ג’אז צעירים נרשמו לסדנאות הג’אז באילת בתקווה לקבל מלגה ב"רימון" כמה בוחרים את מסלול הג’אז גם בקומפוזיציה, כמה נרשמו לאודישן של צה"ל לקבל מעמד של אמן מצטיין בתחום הג’אז (קרוב ל-100) וכמה מצליחים למצוא פרנסה בבתי קפה ואירועים.
גל חדש של צעירים
תופעת בתי קפה המחזיקים הרכבים קאמריים כבר זכתה לחשיפה בכתבות שקישרו אותה לגל בתי הקפה של שנות השמונים. אירועים כ"לילה לבן" בתל אביב חושפים עשרות הרכבי ג’אז צעירים,שמהם צומחים כוכבי העתיד. החדשים של השנה שעברה- אמנים כרע ברנס, עמוס הוכמן, דני רוזנפלד, דני בנדיקט ("אנסמבל חגיגה") וארז בר נוי אינם אלמונים יותר: חשיפתם באילת ובמוזיאון תל-אביב הביאה אותם לפסטיבלי ג’אז בארץ ובחו"ל ואפילו דיסקים שלהם הופקו ונמכרו. אם כי לא הייתי מציע למישהו לנסות להתפרנס ממכירת דיסקים שלו: את הדיסק האמן מפיק על חשבונו והחברה רק משווקת אותו. במקום דיסקים קל יותר למצוא אותם בmyspace ובUtube .
חלק מההרכבים ניסו, ובהצלחה לעשות סינתזה בין ג’אז למוזיקות עולם שונות (ראיי,מוזיקה הודית ומזרח תיכונית) ורובם מכירים, באופן מפתיע, את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של הג’אז. כששמעתי את עומרי מור, שהוא בעיני הדמות הבולטת השנה בתוך הגווארדיה הצעירה מנגן מוזיקה אלג`יראית בלבונטין 7 ומוזיקת סווינג ו צ`רלסטון באילת, הבנתי כי הגל החדש של הצעירים ( הגל הישן כולל נגנים בינלאומיים כמו הסקסופוניסט אלי דג`יברי, הפסנתרן יונתן אבישי וכל משפחת כהן ) לא נופל מקודמיו, ואולי, במשך הזמן אף יעלה עליהם. כדאי לציין את ההרכב הצעיר של המלחין-טרומבוניסט אבי לייבוביץ`. 13 נגניו מופיעים הרבה ומפריכים את הדעה שאי אפשר בישראל להופיע באופן קבוע עם יותר משישה נגנים.
מיינסטרים ואלטרנטיבי
הג’אז האהוב על הישראלים יושב היטב במה שנקרא Mainstream. מועדון זאפה הביא את רביעיית אל פוסטר, ג’אז במשכן ארח את קרטיס פולר וחמישייתו, את ג`ו לובאנו ואת הגיטריסט ג`והן אברקרומבי. שני המקומות גובים מחירים גבוהים ויש להם תקציבים. מוזיאון תל-אביב קיים מחוות שונות לגדולי הג’אז עם שמות לא ממש מוכרים ותיאטרון גבעתיים אירח מוזיקאים מאוסטריה ומדנמרק. למעט זאפה והמשכן- רמת הנגנים האורחים אינה עולה בשום קריטריון על רמת הנגנים הישראלים. אך ישנה קטגוריה אחת של יבוא שהיא שונה ובעלת השפעה עמוקה יותר.
הכוונה להופעות האורח של דמויות מפתח בסוג של ג’אז הפונה לקהל מצומצם –אך חשיבותו עצומה לפיתוח חיי התרבות שלנו. מדובר בג’אז אלטרנטיבי ( משהו שנקרא פעם ג’אז חופשי). מועדון לבונטין 7 בהנהלתם של המוזיקאים אסיף צחר, דניאל שריד ואילן וולקוב העלה לפני השטח, בין השאר, את הג’אז האלטרנטיבי. אסיף צחר הביא לפחות עשר דמויות מפתח שכל מועדון בעולם היה שמח להתהדר בהם (ראה כתבות ב"הבמה" על המתופפים חמיד דרייק וסאני מוריי, ועל הנשפנים ג`ו מקפי ופטר ברוצמן) והופיע איתם בשיתוף נגנים ישראלים (במו המקיש זוהר פרסקו).
לא נבטל גם את מועדון "הגדה השמאלית", שאמנם מתרכז יותר במופעי רוק אך דלתו תמיד פתוחה להרכבי ג’אז בסגנונות שונים ואת מרכז ענב שאירח השנה בפעם השלישית מרתון למוזיקת ג’אז אוונגרדית, שבו הופיעו, פרט לאורחים, הטרומבוניסטית המצוינת רעות רגב והמתופף יגאל פוני, מראשוני המתופפים האלטרנטיביים בישראל, (ושנאלץ בשל כך למצוא את פרנסתו בחו"ל) והצמד "שיבולת- פרשטמן" שהופיע בעיקר ב"גדה השמאלית".
יחד עם אולם "התיבה", שצירף אל תכניותיו העוסקות במוזיקה חדישה גם פינה לג’אז מודרני נוצרו מספיק הזדמנויות לצעירים עם ראש פתוח לנגן את המוזיקה האישית ביותר ולא לרוץ מייד לחו"ל, כפי שעשו הדורות הקודמים של הג’אז היותר מתקדם. ודרך אגב, אורחיו של צחר סיפרו כי גם בארצם, למעט פסטיבלים, הם מתקשים לגייס כמויות גדולות של קהל.
אחת ההפתעות שמצפות לי כל פעם הוא האחוז הגבוה של אנשים מבוגרים בהופעות הג’אז האנרכיסטיות ביותר. אנשים כאלה לא יגיעו ל"בארבי" –אך מאז שלבונטין 7 סידר ישיבה בכסאות ואסר על העישון באולם המופעים ראיתי קהל מעורה, שבודק באינטרנט ומכיר את הנגנים האורחים.
לסיכום- אני מצדיע לכמות גדולה ביותר של אנשים שלא חיים מ"כוכב נולד" אחד למשנהו, ומהווים קהל מצוין, ער, אקטיבי ופתוח לג’אז מבוצע היטב, מעודכן ואנרגטי.
11/09/2007
:תאריך יצירה
|