מחול - סופשבוע אופראי בטביליסי

יוסי שיפמן, שנשבה בקסם השירה הגיאורגית כבר לפני שנים, בילה סוף שבוע אופראי באופרה הממלכתית של גיאורגיה בטביליסי

צלילים בחלב

עצה קטנה, אם אתם מתכוונים להגיע לטביליסי בירת גיאורגיה בררו קודם מה קורה בבית האופרה, העדיפו את הימים שבהם יש מופע אופרה או בלט.

צריך להודות על האמת - בכל הקשור לזמרה של בעלי ובעלות קול גיאורגיים, אני די משוחד. נשביתי בקסם הזה לפני שנים. אני גם מנסה להדביק בו אחרים. לא תמיד בהצלחה. אבל ידי לא רפו בינתיים. כשחבורה של שלושה-ארבעה-חמישה גברים גיאורגיים, לאו דווקא זמרים מקצועיים, פותחים בזמר, אתה, או את שלא יצא לכם להיוולד בסביבה הזו, שואלים את עצמכם. מה הם ינקו שם כשהם היו זאטוטים? חלב צלילים? או אולי האכילו אותם בסימילאק עם מרווחים מדהימים? או אולי זה משהו בגנים?

אם ניכנס עם הנתון הבסיסי הזה אל אולם האופרה שם שרה מקהלת גברים את "ריגולטו" התוצאה היא זהב צרוף. אבל עוד נגיע ל"ריגולטו".

בית האופרה בטביליסי, בירת גיאורגיה (הרוסים קראו למדינה גרוזיה) הוקם בשנת 1851, שנה לפני שוורדי העלה את "הטרובדור" ושנתיים לפני "לה טראוויאטה". על ביזה, מסקני, פוצ`יני ושכמותם הם לא שמעו. אז כבר התנוסס במה שעתידה להיות עיר הבירה, בית האופרה, פרי רוחו של הרוזן וורונצוב. הבית, ששימר בסגנון הבנייה את ההשפעות המזרחיות המערביות כאחד, עמד באמצע שוּמָקום. כדי להגיע אליו החליט אותו רוזן שיש לסלול דרך, מהדרך הראשית. מכיוון שהמקום לא היה רחוק מדרך המשי ההיסטורית, הפך בית האופרה לזרז להפיכתה של טביליסי מנקודה צדדית לעיר. כל זה מצוי בגיליונות "Illustration", שבועון צרפתי מאויר שראה אור באותן שנים ושלח כתב לדווח על בית האופרה היפהפה שנחנך אי שם בדרום-מזרחה של יבשת אירופה, ודיווח גם על ביקורו של אלכסנדר דיומא במקום.

טביליסי כיום נמצאת בעיצומה של תנופת בנייה שמבחינים בה בכל פינה בעיקר בשדרות רוסתאווילי, הרחוב הראשי של העיר (ע"ש שותא רוסתאווילי, המשורר הלאומי של גיאורגיה, שחי במאה ה-12 וחיבר האפוס הנודע "עוטה עור הנמר", עת שהה בירושלים). גם בית האופרה עומד להשתדרג, התיאטרון הלאומי על שמו של אותו משורר כבר עבר שיפוץ ונראה מלכותי, יפהפה וחדיש. בשיפוץ המתוכנן של בית האופרה, ישמרו את ייחודו הסגנוני המערב מזרח ומערב, יגדילו את נפחו, לא באמצעות אולם אופרה קלאסי שבו חמשה יציעים מחולקים לתאים, כמיטב המסורת, אלא באזורי העבודה, סדנאות תופרי התלבושות, בוני התפאורה, אולמות המחול, חזרי חזרות התזמורת והזמרים וכו`.

ילדים וצעירים בקהל האופרה

בינתיים, בבניין הקיים, נפתח סוף השבוע בהופעתם של ארבעה זמרי אופרה מנורבגיה יחד עם זמרים מקומיים ועם התזמורת המקומית בניצוח של קייל סיים, מנצח נורבגי גם הוא. הנורבגים בביקורם ציינו מאה שנים למותו של מלחינים הלאומי אדוארד גריג. התזמורת השמיעה שישה פרקים מתוך "פר גינט" בהשתתפות הזמרים, אני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את היצירה בהשתתפות מקהלה וזה היה ביצוע מרשים. למעשה כאן כבר נחשפנו לאיכות מקהלת בית האופרה. יצירה נורבגית קצרה של גֵייר טוֵויט, מלחין בן זמננו, השלימה את החלק הנורווגי, מכאן ואילך הגאלה נמשכה באריות של וגנר, ורדי, מוצרט, דבוז`ק, גרשווין וליאונקוואלו. שיתוף פעולה מצוין בין האורחים למקומיים כשבולטים בו זמר הטנור הנורווגי קייל מגנוס סנדוֶוה באריה מתוך "מקבת" (ורדי) והבריטון המקומי בֶּסיק גַבּיטַשווילי באריה מתוך "הטרובדור" (ורדי).

בין לבין התקיימו במקום דיונים שמטרתם שילוב בית האופרה המקומי במפת פעילויות בינלאומיות שונות. כך למשל הגיעה למקום מתאמת ארגו הגג של בתי האופרה באירופה, שנציגיהם מתכנסים פעמיים בשנה לדון בנושאי כלליים כמו שיווק, גיוס אמנם צעירים וכו`. כן הגיעו נציגים של "ג`ובנליה" גם הוא ארגון כל-אירופי שמטרתו לעודד בני נוער להתקרב לאופרה, ולאחר הצלחות שהארגון רושם במספר מדינות הוא מתחיל לעבוד גם בגיאורגיה. כאן אני חייב לציין שבכל הפעמים שהייתי בבית האופרה הזה, גם בביקור קודם תמיד היו בקהל גם ילדים וגם צעירים.

"ריגולטו" רב דקויות ו"ליצנים" עכשוויים

"ריגולטו" של ורדי מוכרת היטב כאן, מהטעם הפשוט שהאופרה הוצגה בטביליסי לראשונה בשנת 1853, פחות משנתיים אחרי הצגת הבכורה העולמית בוונציה. דויד סַקוַורֶלידזֶה, הבמאי (מנהל בית האופרה), בחר להעמיד את עיקר ההפקה על הנוכחות של הדמויות ופחות להיעזר בסממנים עיצוביים. תלבושות מרהיבות שעיצב גיאורגי מֶשחישווילי, ומיקומים נבונים של זירות ההתרחשות מקדמים את סיפרו העלילה של ליצן החצר ריגולטו, בִּתו ג`ילדה בחצרו של השליט המצו`ואיסטי, דוכס מנטואה.

ורדי כתב תפקיד ענק לבריטון שנדרש גם למנעד הגבוה, המתקרב לקול הטנור. סולחן גוֶולֶסיַאני, היטיב לעמוד על הדקויות של ריגולטו והצליח לזעזע את הקהל בכאב האמיתי של הדמות. נינו צָ`אצ`וּאָה, בתפקיד בתו, ג`ילדה השלימה את דמותו ואצלה אהבתי במיוחד את היכולת לשמור על האיפוק בתפקיד שגורם לזמרות סופרן רבות דווקא לנסות ולכבוש את הקהל בעוצמה. דווקא השקט מאפשר לדרמה העצורה ליהנות מעוצמות דרמטיות נדירות.

שלישי ברשימה הוא הדוכס ששר את הלהיט הנצחי "לה דונָה אֶ מוֹבּילֶה", גיורגי מַחרַאדזֶה שהחל והתחמם ושיפר את עצמתו לקראת האריות הדרמטיות וכמובן ללהיט הגדול. לֶגי אימֶדַשווילי, בתפקיד הרוצח השכיר ספרפוצ`ילה, השלים את רביעיית התפקידים המרכזיים לעילא. וזה המקום לשוב ולהזכיר בחיבה רבה את מקהלת הגברים המופלאה. מבחר קולות מעורר קנאה, בהירות, מוזיקליות, הגיה גם בשירה על הבמה וגם בתמונה האחרונה, כשהם מוספים את קולותיהם לתמונת הסערה מאחורי הקלעים, חגיגה מוזיקלית מרשימה שהוביל בהצלחה המנצח גוֹגי צ`יצ`ינַדזֶה.

"ליצנים" של ליאונקוואלו, הביאה למחרת תפיסה שונה לחלוטין, אותו מעצב תלבושות הלך על כיוון יותר עכשווי. כשהבמאי, טֶמוּר צ`חֵידזֶה, בונה על הבמה בין קירות שהם ארגזים במחסן אולי במתחם של נמל, וביניהם תיאטרון נייד שסביבו מתרקמת העלילה, סיפור התאהבותה של נֶדָה, אשתו של קַניוֹ מנהל התיאטרון בסילביו. סיפור שמסתיים כשקניו תוקע סכין בבטנם של שני הנאהבים.

בתוך אווירת תיאטרון נודד מעוטר בליצנים, אמני קביים, לוליינים ותאורה מתנוצצת, בבמה מוארת מאוד, מתרחשת הדרמה הגדולה, האהבה, הקנאה ההלשנה והרצח. ביצוע מבריק של ההפקה עם טֶיימוּרַז גוּגוּשווילי, שהעניק לאריה – המפורסמת ביותר בעולם האופרה – "צחק ליצן", נופך אישי מרגש שכמובן סחף את האולם כולו בברד מחיאות כפיים מוצדקות. סולחן גוולסיאני גלש למעט פאתוס במונולוג הפתיחה, מַקוַולָה אַספָּנידזֶה, היתה יותר האישה הקטנה הנסחפת לפרשת אהבים עם יותר ליריות ופחות דרמה. את ההפקה וביל במרץ המנצח זָאזָה אַזמַאיפַּרַשוולי, מנהלו המוזיקלי של בית האופרה, עם נוכחות מסיבית של המקהלה כולה (הפעם גם בנות המקהלה שאינן נופלות מעמיתיהן לזמרה).