"לא הייתי בטוח בזכייה סיטונית כזו"

הייתה לו אמנם תחושה שהולך לקרות לו משהו טוב, אבל יומיים אחרי שגרף שמונה פרסי אופיר בזכות סרטו "ביקור התזמורת", בכלל זה פרסי הסרט הטוב, התסריט והבימוי, ערן קולירין עדיין נשמע קצת מופתע מעוצמת ההצלחה. "יצא לנו טוב, אין ספק", הוא מסכם. "הייתה לי הרגשה טובה שהדברים הולכים בכיוון שלנו, אבל לא הייתי בטוח, ובטח שלא בזכייה סיטונית שכזו. בכל מקרה, הזכיות גם של השחקנים שלנו וגם של שאר האמנים שעשו במלאכה נתנו לי סיפוק גדול, שהנה הם מקבלים את התודה הענקית שמגיעה להם על העבודה שהם עשו".
 
רק ששון גבאי החמיץ את רגע השיא שלו, הזכייה בפרס השחקן הראשי, ואחרי שקולירין קיטר בנוסח "מה יהיה עם ההצגות האלה", הגיח גבאי מ"בית לסין", אחרי שסיים את תפקידו ב"איש הגשם", בדיוק בשנייה הנכונה: רגע הענקת הפרס לסרט הטוב ביותר. "אמנם היה קטע יפה ומרגש כשאדם, הבן שלו, עלה ונשא במקומו את דברי התודה שלו", אומר קולירין. "אבל אני בטוח שאם ששון היה עולה לבמה ברגע ההוא, כל הקהל באולם היה נעמד על רגליו, בייחוד כשלאורך הערב היו אזכורים לקריירה של שייקה אופיר ובמיוחד לסרט `השוטר אזולאי`, שהדמות של ששון מזכירה אותו".
 
כעת צריך צוות הסרט לשנס מותניים כדי להתחיל במערכה באה: לגייס את הלובי הנכון ולא מעט פוליטיקות, כדי שהסרט יעבור את משוכת ההתברגות בין חמשת המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. ללסרט, שנעשה בתקציב קטן של 740 אלף דולר בלבד, תיתן בוודאי רוח גבית חזקה חברת "סוני קלאסיקס"שלאחר הציונים לשבח ופרסי והדי פסטיבל קאן, רכשה אותו להפצה נרחבת בארצות הברית, בסכום שיא לסרט זר, וישראלי בפרט, בשנים האחרונות. אבל את קולירין זה עדיין לא משכנע. "אני מאוד מקווה שנוכל לעשות את זה", הוא אומר. "אבל מעבר לפוליטיקות זה נורא קשה, כי יש המון סרטים זרים טובים שכבר הצליחו בעולם, והתחרות תהייה קשה ומסובכת".
 
להישגי הסרט, ובראשם ההכרה הגדולה בו בפסטיבל קאן, התווספה בשבוע שעבר הזמנה מפתיעה ליוצרים - להגיע עם היצירה לפסטיבל הסרטים באבו דאבי, ובכך לעשות היסטוריה קטנה ולהיות הסרט הישראלי הראשון המוקרן במדינה ערבית בפרט, ובמסגרת פסטיבל בכלל. קולירין: "זה סוג של פנטזיה רחוקה כזאת, משהו שהשתעשעתי במחשבה איתו לאורך כל הדרך, מעצם הנושא של הסרט, שדובר ערבית ומדבר על דברים שמתייחסים פה לאזור. ובכלל, יש לישראלים ולמצרים או לערבים איזו היכרות עם ניואנסים משותפים. קיבלנו בשמחה את מכתב ההזמנה, ואני מחכה לראות מה קורה עם זה, ואיך בכלל טסים לאבו דאבי. אנחנו יודעים שזהו פסטיבל תחרותי לסרטים מהמזרח התיכון".
 
"ביקור התזמורת", המוקרן יותר משבוע על מסכינו, עוסק בתזמורת משטרה קטנה מאלכסנדריה, המגיעה לארץ בשנות ה-90 כדי להשתתף בחלק האמנותי של פתיחת מרכז ערבי במוסד תרבות בפתח תקווה. לרוע המזל המארחים לא שלחו אוטובוס לאסוף את שמונת חברי התזמורת מנמל התעופה, ואלה נאלצים לאלתר ולאתר תחבורה ציבורית שתביא אותם למחוז חפצם. אלא שהחברים, בראשות תאופיק (ששון גבאי), מגיעים בטעות לבית התקווה, עיירה פרובינציאלית בדרום הארץ. שם הם פוגשים בבעלת מסעדה, דינה (רונית אלקבץ), המציעה להם להעביר את הלילה בעיירה, ולמחרת לנסוע למחוז חפצם. תאופיק וחאלד (סלח בכרי), צעיר חברי התזמורת, בחור נאה ושרמנטי, משתכנים אצלה, בעוד האחרים לנים אצל משפחה אחרת, שם חוגגים יומולדת לאשת אחד התושבים. בערב לוקחת דינה את תאופיק לסיור בעיירה, בעוד חאלד חובר לקבוצת צעירים מקומיים, היוצאים לבלות בדיסקו המקומי. המארחים ואורחיהם עוברים יחדיו לילה יוצא דופן. בסרט משחקים גם חליפה נטור, תומר יוסף, קופטי טרק, רוני מוסקוביץ`, שלומי אברהם, הילה סעדה, רינת מטטוב ואורי גבריאל.
 
"גבר לבוש מדים, שמפיו בוקעת שירה בערבית"
 
"הבסיס לסיפור לקוח מספר שקראתי, של עלי סאלם", מספר קולירין. "יומן על מסע שהוא עשה לישראל אחרי חתימת הסכם אוסלו. הוא הגיע לבד במכונית ובתחילת הספר יש אפיזודה שהוא רצה להגיע לתל-אביב, אבל במקום זה מצא את עצמו בנתניה. זה היה הסיפור שהצטרף לדימוי הראשוני שלי שהוביל לכתיבת התסריט - תמונה שראיתי לנגד עיני, של גבר אציל לבוש מדים, שכשהוא פותח את פיו בוקעת ממנו שירה בערבית".
 
בדקת אם יש כזו תזמורת באלכסנדריה או שמבחינתך זה לא היה חשוב?
 
"זה לא חשוב. לטעמי, תחקירים דווקא מרחיקים אותך מהאמת, לא מקרבים אותך אליה. כשאתה מתעסק בפיקציה, אתה מוביל איזו פרטנות ריאליסטית שבאיזשהו מקום איננה אמיתית אפילו. יש משפט יפה של סקורסזה, האומר שקיימים במאים שמספרים אלף אמיתות בשביל להוציא שקר אחד גדול, וישנם במאים שמספרים אלף שקרים, בשביל להוציא אמת אחת גדולה. אני מניח שאם הייתי מתחיל לתחקר, הסרט היה נפסק בפריים הראשון שלו".
 
 אז מה שהוביל אותך זו האמת הפשוטה וההומנית שבאינטראקציה שבין אנשים.
 
"הנחת העבודה המאוד אינטואיטיבית ופשוטה שלי היא שכול האנשים עשויים מאותו הבוץ, בכל מקום שאליו רק תלך. ובסופו של דבר תאופיק, נניח, מזכיר לי אותי או את אבא שלי יותר מאשר כל אדם אחר. וזה לא משנה שהוא מצרי, זה סוג הטיפוס שהוא".
 
יש כאן מעין מפגש אנדרדוגים, של חבר`ה פרובינציאליים מעיירה נידחת לתזמורת מצרית אפרורית
 
"כן. זה מפגש של אנשי שוליים, חסד שמגיע מהמקומות הלא חשובים, הריקים היומיומיים. כלומר, זה ניסיון למצוא איזו פואטיקה או שירה במקומות הכי סתמיים. התזמורת מייצגת את האלמנט הפואטי במשוואה, אלמנט שמעבר לחיים, של מוזיקה ואמנות, הנכנס לתוך חיים שנמצאים מאוד בשוליים. זה גם מפגש של איזה שבט מצרי עם חיים ישראליים ספציפיים".
 
 בקרן הקולנוע חשבו שהתסריט שלך דל מדי ודרשו ממך מקצה שיפורים
 
"נתנו עצות, ואני מניח שכל סרט עובר מסלול כזה. יש כאן מצד אחד חוסר ביטחון מאוד גדול של היוצר לפני הצילומים, ומצד שני שורות של נותני עצות, וזה מהלך מבלבל. על `ביקור התזמורת` טענו שהסיפור לא מספיק דרמטי, האירועים לא מספיק גדולים. נותנים לך הרבה עצות איך לחזק את זה, אף אחד לא נותן לך עצה איך להחליש את זה. אבל אחרי השינויים המהפכניים שביצעתי בתסריט, עמוק מתוך הבטן קיבלתי החלטה להישאר עם הגרסה הראשונית, מה שנכתב בהתחלה, בתוספת שינויים מינוריים".
 
אווירת קאמיקזה
 
קולירין, 34, מגיע מבית של יוצר קולנוע. אביו, גדעון קולירין, במאי ומפיק, חתום על בימוי שני סרטים באורך מלא, "גרין" ו"צור הדסים" (שהבן ערן כתב לו את התסריט). ערן למד משפטים עד שהבין שזה לא התחום שלו. בקולנוע הוא התנסה כאמור תחילה בכתיבה. אחרי "צור הדסים" הוא כתב פרקים לסדרה "שבתות וחגים", ואחד מהם הוא גם ביים, ולאחר מכן כתב וביים את סרט הטלוויזיה באורך מלא "המסע הארוך" (שזכה בפרס הסרט הישראלי בפסטיבל אילת). "זו הייתה למעשה עבודת הבימוי הרצינית הראשונה שלי, שנתנה לי את הביטחון בתחום הזה", הוא אומר.
 
 איך דאגת לכך שהחלקים בסרט שבהם חברי התזמורת מדברים ביניהם בערבית יהיו אמינים?
 
"אם משהו נראה לך מזייף כשזה בעברית, הוא ייראה לך גם מזייף באותה מידה כשהוא מדבר בערבית. למעשה, אין כל שוני. יש אפילו משהו מתעתע בשפה. כשאתה רואה משחק בשפה שאתה לא שולט בה, אתה דווקא יכול לראות את המשחק באופן יותר נכון ועמוק. צליל ושפה מוכרים לך, יכולים לבלף אותך לפעמים. זה כמו שלפעמים עדיף לראות משחק ללא סאונד. השתדלתי ללמוד ערבית לקראת הסרט, והיה לנו על הסט מצרי מאלכסנדרייה שחי בארץ בשם הישאם פריד, שדאג לכך שהניב המצרי יהיה בסדר".
 
 מה היה תקציב הסרט, ומה הכתיבו המגבלות?
 
"התקציב היה 740 אלף דולר, שזה נמוך, וזה הכניס אותנו לאווירת קמיקאזה, שהולכים לעשות את זה ויהי מה, ואם אין אז צריך לעבוד בחוכמה. בעניין הזה הייתה התגייסות של כל הצוות. עקרונית, לא קיים מתאם בין עושר הפריים למה שקורה בסרט. מאוד מבלבל לחשוב שסרטים גדולים הם קולנוע טוב יותר. זה כמו שבהערות הקרן על התסריט רשמו לי שהוא מתאים להיות דרמת טלוויזיה. אבל זה תלוי בטעם שלך בקולנוע, ודווקא בגלל שזה מסך גדול, אתה יכול להאיר את הדברים הכי קטנים, שפחות עוברים בטלוויזיה. קולנוע גדול יכול להיות על הדברים הכי קטנים. זה לפחות מה שמעניין אותי. צילמנו במשך 23 יום בעיקר באזור ירוחם, ואתה ישן במלון כזה באתר הצילומים, מה שנותן ניחוח של הרפתקה. חומר הגלם נגמר לנו לפני הזמן, והיה סיפור להשיג עוד, וכבר נכנסתי לדיכאון. אבל בסוף הסתדרנו".
 
 פרט להזמנה לפסטיבל אבו דאבי, קיבלתם תגובות מאנשי קולנוע רבים או מצרים על הסרט?
 
"בכל מיני פסטיבלים בעולם ניגשו אלינו, פעם סטודנט מצרי ופעם אנשים מלבנון, ותמיד כולם באו אלי עם תגובות טובות. הלקטורית של פסטיבל קהיר ראתה את הסרט במינכן ומייד התקשרה למפיק ואמרה שהוא מקסים ושהיא רוצה להזמין אותו לפסטיבל קהיר, ומשם אנחנו מחכים עדיין לתשובה".
 
"רונית אלקבץ עובדת מהראש"
 
מבחינת הליהוק, רונית אלקבץ, ששון גבאי וסלח בכרי היו בחירות ראשונות שלך?
 
"דווקא האחרונות. בגלל קשיים ובעייתיות שלי דווקא, אלה לא היו בחירות מובנות מאליהן, משום בחינה. למזלי, אני עובד עם מלהקת מצוינת בשם אורית אזולאי, שרואה בהרבה מקרים את הדברים הרבה לפני שאני רואה אותם. תוך כדי תהליך הליהוק והעבודה אתה מוצא את הדברים. לא הרגשתי ששום דבר ידוע או ברור מראש".
 
איך התנהלת כבמאי מול רונית אלקבץ (שזכתה בפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הראשית)?
 
"היא בן אדם מדהים, שבא לעבוד. היא תמלא את כול מה שאתה אומר. היא ממלאת את התסריט שלה עם אלפי רשימות קטנות, והולכת לעבוד על זה בלילה מאוד קשה. היא שחקנית שעובדת עם הראש, ובאה נקייה, לקבל את מה שאתה רוצה לתת, מחפשת את זה כל הזמן. היא עוברת תהליך, מביאה רעיונות משלה, ונמצאת כל הזמן בתהליך של חיפוש. ההשקעה שלה בלהיכנס לדמות זה לכתוב בצד עוד שלושה תסריטים בנוסף על זה הקיים, בשביל למצוא את זה"
 
 והעבודה עם ששון גבאי (זוכה פרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי)?
 
"ששון היה נפלא. נדיר למצוא שחקן עם משמעת כזו. אם מתחילים לצלם בירוחם בחמש בבוקר, לאחר מכן באה מונית לקחת אותו לנהריה. הוא ישן בדרך, עושה הצגה וקם בשלוש בבוקר, מגיע אלינו בזמן, אומר את השורות באופן מושלם. זה מדהים. גם סאלח (בכרי, בנו של מוחמד בכרי, זוכה פרס אופיר בקטגוריית שחקן המשנה), שזו הפעם הראשונה שלו בקולנוע, כל כך נקי ואין לו שום שטיקים. הכול מדויק על הסכין. גם נטור חליפה כל הזמן מחפש את האמת שלו. זו ברכה לעבוד עם אנשים כאלה".