מסע הרג ונקם
 
1976. טראוויס, יוצא מלחמת וייטנאם, נכה נפשית שלא מצליח לישון ועובד בלילה כנהג מונית, רואה במבט סובייקטיבי-סלקטיבי את כל הסחי והזוהמה האנושיים שרחובות ניו יורק האפלים מלאים בהם ומחליט לנקות את העיר. מסעו עובר דרך ניסיון התנקשות במועמד לנשיאות פלנטיין, במסע ירי והרג במאורת סמים וזנות, ובחילוצה של הפרוצה הקטנה איריס. "נהג מונית" שביים מרטין סקורסזה, מסרטי המופת האמריקנים בכל הזמנים, היה גם זה שהזניק לתודעה רחבה את הילדה-שחקנית בת ה-13 ג`ודי פוסטר, ששיחקה בטלוויזיה ובקולנוע כבר מגיל 3, כולל בסרט קודם של סקורסזה, "אליס לא גרה כאן יותר".
 
במובנים רבים, פוסטר מתכתבת עם "נהג מונית" בסרטה החדש המרשים "האמיצה", שביים ניל ג`ורדן. אלא שנרשם כאן היפוך תפקידים. בת דמותה, שדרנית הרדיו אריקה, היא זו האוחזת באקדח ויוצאת למסע הרג ונקם, לאחר שהיא וארוסה (נווין אנדרוס, סעיד מ-"אבודים") הותקפו באכזריות על ידי עבריינים צעירים אלימים בסנטרל פארק. הארוס מת מפצעיו, והיא נפצעת קשה ולמעשה לא מתאוששת . כשדרנית המשוטטת ברחובות ניו יורק היא מביאה רשמים מוקלטים. האקדח, שהיא רוכשת על מנת להתגבר על פחדיה ולהחזיר לה את הביטחון, הופך עד מהרה בידיה לכלי הרג מיידי, כשעבריינים שונים חוצים את דרכה.
 
"נהג מונית" כמו גם  סרטו הקודם של סקורסזה "רחובות זועמים" (74`) וכן  "משאלת מוות" (74`) של מייקל ווינר בכיכוב צ`רלס ברונסון, נוצרו על רקע המציאות האלימה ביותר של ניו יורק בשנות השבעים, אז פעל ברחובות בן היתר דייויד ברקוביץ רוצח סדרתי שנודע כ"בנו של סם" שהטיל אימה על העיר.  ניו יורק של היום, בראשותו של מייקל בלומברג (יורשו של ג`וליאני שניקה את העיר מפשע), מתוארת על ידי דמותה של אריקה  בתכניות הרדיו שלה ובהגיגיה כעיר הבטוחה בעולם -  עד שלפתע היא מתהפכת עליה, מערערת אותה וסוחטת ממנה תגובה אלימה. 

מבט לנשמה של קילרית
 
פוסטר, אמנית מחוננת, שחקנית-במאית-מפיקה, שלא רק כיכבה אלא גם הפיקה את "אמיצה", אומרת ש"לכולנו יש קווים אדומים שאנחנו אומרים שלא נחצה אותם ולעולם לא נהפוך לטיפוסים מסוג מסוים, אבל איש מאיתנו לא יכול לדעת למה הוא יכול להפוך בנסיבות מסוימות. נשים, בהכללה, לא הולכות והורגות אנשים שהן לא מכירות באופן שרירותי, ולכן אני חושבת שהדרך של אריקה כל כך טורדת שלווה. היה לי מרתק לחקור את מה שמתחולל בה מבפנים, את הבלבול שאחז בה. היא לא ממש יודעת מה היא עושה או למה, אבל יחד עם זאת היא כמעט מתפעלת ממעשיה. במקביל, היא מבינה שהפחד הוא זה שהפך אותה למישהי שהיא לא מכירה וגרם לה לעטות על עצמה אופי של קילרית".
 
בגרסה הראשונה של התסריט אריקה הייתה אמורה להיות כתבת עיתון, אבל פוסטר לחצה להפוך אותה למגישת תוכנית רדיו, מה שאפשר לה, גם זה ברוח "נהג מונית", להשמיע בווייס-אובר את הגיגיה כשדרנית. "זה נראה לי הכי הגיוני, ואני חושבת שזה מעשיר את הסרט", היא אומרת. "אריקה היא מישהי שחיה בראש של עצמה. כל מה שהיא מבטאת יוצא דרך הקול שלה, אז לא קל לה לא להיות כל כך מחוברת לגוף שלה. במובנים מסוימים, הארוס שלה היה הזהות הפיזית שלה ואחרי שהוא מת כאילו אין לה גוף. היא הופכת להיות קול בעלטה, כמעט כמו רוח רפאים, והקול הפנימי שלה שיוצא לנו לשמוע, הוא מבט אל הנשמה שלה".
 
מוטיב ה"קורבנות" מאפיין רבות מבין הדמויות שבחרה פוסטר, 44, לגלם במהלך הקריירה העשירה והארוכה שלה.  דומה שתפקידיה הטובים ביותר הם אלה שבהם גילמה דמויות ששואבות את כוחן מעצם היותן קורבנות, או מהצורך להגן על קורבנות אחרים. אלה לא רק "נהג מונית" ו"האמיצה", אלא גם התפקיד ב"הנאשמים", שזיכה אותה באוסקר, שבו דמותה נאבקת להוכיח שנאנסה בניגוד לרצונה, ב"שתיקת הכבשים", עוד סרט שבזכותו הוענק לה אוסקר, שם היא מתמודדת מול שני רוצחים סדרתיים כדי לנסות ולהציל את הקורבן הנוכחי של אחד מהם, במותחן "הטיסה" שבו היא יוצאת לחיפוש נואש אחר בתה שנעלמה במטוס, וב"החדר" שבו היא ובתה לכודות ביחידת מגורים מאובטחת ומשוכללת כביכול, המותקפת על ידי פורצים מבחוץ.