מחול - "שופרא" - פרינג' דשופרא

ארבעה שחקנים במונולוגים מרשימים יוצרים דיאלוג מצחיק ומסויט עם הקהל, הכתוב ומבוים בהשראה

מונולוגים טעוני מיניות

ברגע שהתברר לי שההצגה שאני יושב לראות בנויה כסדנה להיכרות עצמית קפאתי על מקומי בבעתה. אבל המנחה הפשירה את הכפור בסדרת תרגילי נשימה (שלה) שהעלו את גלי הצחוק הראשונים בקהל, שעטפו גם אותי והכניסו אותי לאווירת ה"סדנה". הספקנות שבי התמוססה כליל אחרי שהמנחה החלה מדובבת להפליא כמה מהיושבים באולם האינטימי של תיאטרון תמונע. כפרפר הנמשך אל האש היא כמעט נכוותה כשהגיעה אליי ואחר כך אל מיכאל הנדלזלץ והחלה לדובב אותנו. האם הייתה זו השחקנית נתלי פינשטיין שנפרדה לרגע מהאנונימיות של התפקיד או המנחה המקצועית שהחלה לגלות סימנים של אובדן שליטה? כך או כך, זה השתלב היטב במונולוג הגדול שלה, שהיה ה"משחק המקדים" להיחשפות של שלושת "משתתפי הסדנה" שלצידה, ושלה עצמה לקראת סיום.

המחזה המצוין של אייל וייזר כתוב כסדרה של מונולוגים טעוני מיניות של צעירים בני דור ה"עכשיו" וה"כאן" – הנופלים מהר מאוד ברשת שהם טווים לעצמם - באינטרנט, בברים, או בתוך תוכם, מפרפרים, מתחבטים, ונחשפים בערום נפשי מוחלט.

כל אחד מהמונולוגים היה יכול להיות גרעין לארבע הצגות יחיד מרתקות בתיאטרונטו. בכל אחד מהם נחשפים אירועים, מצבים, רגשות, וזהויות שאי אפשר להישאר אדיש מולם. בהרבה מהרגעים הם מעוררים צחוק – אם בזכות הכתיבה השנונה של טקסט שמתפתח להיות מסויט, ואם בזכות המבוכה של הצופים (כמו שקורה למשל ב"מי מפחד מווירג`יניה וולף" של אולבי). אבל מעלתם הגדולה היא דווקא בהיותם ביטוי מדויק מאוד של המעבר מהחיצוני באדם אל העמוק והמופנם שבו, ושם הטקסט פולח כבסכין מושחזת ומשחרר כאב רב עוצמה.

וייזר הצעיר, שאם אינני טועה זהו מחזה ראשון שלו מצא חמישה פרשנים בימתיים מצוינים למחזה שלו - ובראשם הבמאי הצעיר אלון כהן, אף הוא אלמוני עד כה, שהיטיב לעצב כל אחד מהמונולוגים כיישות משחק עצמאית ושונה מהאחרות, ובאופן הראוי לשבחים בפני עצמם גם את ההקשבה, השתיקות ואפילו אי הנוחות של השלושה (כמעט כמראה לאלה של הקהל). והוא מצא ארבעה שחקנים צעירים המתחרים זה בזה על פרס המשחק – וארבעתם זוכים בו במשותף.

אפרת ארנון מגלמת נפלא, תחילה בעדינות מדודה היטב ואחר כך בפראות מוטרפת דמות של אישה נוירוטית שהאינטרנט חושף אצלה מיניות סדיסטית בוטה. היא גם חותמת את ההצגה בתמונה של שדרית-רדיו, שלא הצלחתי להבין את פשר שייכותה להצגה, אך גם היא כתובה ומבוצעת מצוין. יובל אברמוביץ` מסיר את משקפי השמש ופורץ בטקסט קיצבי שהכין מראש שהוא משמיע בלוויית לחן (שכתב אמיר לקנר) המוקלט בטייפ קטן שהוא נושא עמו, ואחר כך בסיפור מצמית החושף צעד צעד הווייה הומוסקסואליות מעונה, ואת שני אלה הוא מבצע במשחק מרתק. איציק גולן מרגש עד דמעות כספר כלבים ששכנתו, פליטת שואה שדעתה נטרפה – או מטורפת המדמה שהיא פליטת שואה – מביאה לו את הסעיפים, בזה אחר זה. כאמור, את תפקיד המנחה מגלמת בווירטואוזיות מופתית נתלי פינשטיין, גם במונולוג הפתיחה כמנחה וגם – ובעיקר – במונולוג ה"אני הפנימי" שלה כחיית טרף המחפשת את הטורף המיני שלה.

"שופרא" היא הצגה על מיניות המייצגת את הנתק, את הבדידות ואת הכאב בדור הכאן ועכשיו, על חידושיו והקידמה הטכנולוגית שלו. הצגה מצוינת (שמן הראוי היה ללוות אותה לפחות בדף תכנייה עם שמות השותפים ביצירתה, מידע כלשהו על המחזאי והבמאי, ולזהות עבור הקהל את השחקנים בתפקידיהם).