שטיקים עתיקים

את "אוריה היפ" ראיתי בסבב ההופעות הקודם שלה כאן, לפני כשלוש שנים, והשואו שלהם בסוף השבוע האחרון נראה כמו שידור חוזר של אז: מופע אנכרוניסטי חביב, קרקס מוזיקלי רוקיסטי בטעם של פעם, שמשאיר בעיקר תחושת פרודיה נוסח "ספיינאל טאפ".
 
הם נראים תוצרי סיקסטיז חנוטים, כאילו נשלפו מבקבוקי שימור רווי פורמלין, או הועתקו לכאן בעזרת מכונת זמן ממועדוני מחוז אסקס, שם גדלו והחלו את דרכם בימי הזוהר ההם. ולמרות זאת, מעט מאוד נשאר מהניחוח המקורי של הרכב הרוק הפרוגרסיבי הבריטי הייחודי, שהחל את מסעו הרשמי ב-1970 (למעשה הגרעין המייסד של הלהקה היה פעיל כבר החל מ-1965, תחת שמות אחרים), ובימיו הטובים הושווה ל"דיפ פרפל" ול"בלאק סאבאת". היום "אוריה היפ" היא הרכב רוק פנסיונרי, שמייצר לא יותר מאשר מופע רוק נוסטלגי סביר, לטובת בוגרי שנות ה(ק)שישים.
 
הלהקה ידעה שינויי הרכב תכופים, ולמעשה מהצוות המייסד המקורי שלה נותר רק הגיטריסט המיתולוגי מיק בוקס, שאחראי לכך שההרכב מצליח לשרוד כבר 37 שנים. בפרונט של הבמה מוביל את הלהקה לצדו הסולן הכריזמטי המשעשע, בעל השיער הבלונד הארוך, ברני שו (שמשלים קצת יותר מ-20 שנה בתפקיד).
 
הוא שר מצוין (אם כי קשה להשוותו לסולן האגדי המנוח דייוויד ביירון) ויש לו שטיקים "עתיקים". הוא מרים את מוט המיקרופון ומטייל איתו על הבמה בנונשלנטיות, ולמרות הבטן הקטנה הבולטת לו מתחת לטי שרט ההדוק לגופו, צובר קילומטראז` של התרוצצויות ומפגין מלאי של אנרגיות מחשמלות, הלועגות לגילו ויכולות לאתגר חברי הרכבים צעירים ממנו בהרבה. שו יודע להפעיל היטב, להלהיב ולהגניב, את הקהל הגודש את אמפי ווהל, שאחוזים גדולים ממנו יוצאי חבר הלאומים ("אוריה היפ" הייתה להקת הרוק הכבד המערבית הראשונה שהופיעה במוסקבה, בירת ברית המועצות הסובייטית ב-1987, ואף הוציאה אלבום לייב מצליח מאותו סיבוב, וכך צברה מעריצים רבים בגוש המזרחי דאז).
 
גם חברים אחרים בלהקה, פיל לנזון הקלידן ובוקס הגיטריסט, מציגים שורה חוזרת על עצמה של מניירות, תנועות וגינוני ידיים מוזרים ומשעשעים במהלך ההופעה. בוקס מתגאה שוב ושוב באקט הווירטואוזי המוכר, שכל גיטריסט של פעם משתמש בו - נגינת חלק מהסולואים ביד אחת, רק עם אצבעות היד שעל המיתרים, בלי היד הפורטת. לחגיגה שותפים גם, עם פחות מניירות מהסוג המעורר חיוך, הבסיסט טרוור בולדר והמתופף ראסל גילברוק, שחקן רכש חדש (הבחור הקירח היחיד בהרכב ארוכי השיער, בעל גוף שנופח בחדר כושר), מחליפו של לי קרסלייק הוותיק, שפרש מסיבות בריאות. קשישי הרוק אנ` רול הלא מזיקים מביאים אותה בהופעה דינוזאורית מודעת לעצמה, ובסך הכול מספקים את הסחורה לה ציפה לה קהל המעריצים המקומי, המבוגר יחסית.   
 
הם מבצעים בזה אחר זה סדרה של להיטים מהרפרטואר הבלתי נגמר שצברו במשך קרוב לארבעה עשורים, כמו "פאלינ` אין לאב","`סאנרייז", "פרי מי", "ליידי אין בלאק" ועוד, אבל רוב הקטעים והביצועים כמעט שלא מזכירים את "אוריה היפ" הכבדה והאיכותית של ראשית הדרך. מדובר במופע רוק קליל למדי, עם נטייה לפופ, ורק לקראת הסוף, כשמגיעות הקלאסיקות הבלתי נמנעות מתחילת שנות ה-70, "לוק אט יורסלף" ו"ג`וליי מורנינג", הם מתחילים להישמע כמו "הדבר האמיתי".
 
אלא שפתאום, אחרי שכבר התרגלנו והתחלנו ליהנות ואפילו קצת להתרגש מהמופע המוזיקלי-בידורי המעט הזוי הזה, חברי "אוריה היפ" מפתיעים וסוגרים את הבסטה מהר מדי. הם מותחים בקושי שעה וחצי הופעה (כולל הדרנים וקטעי קישור). מעט מדי. שילמדו מ"כוחותינו" - "היהודים" ו"כנסיית השכל" – שלא מתחילות לעמעם אורות ולקפל ציוד לפני שעוברות לפחות שעתיים וחצי מהאקורד הראשון.
 
    
 
 "אוריה היפ", אמפי ווהל תל-אביב, יום חמישי, 1 באוקטובר