מחול - "סרט בשבילי זו הזדמנות לשאול"

למרות שסרטיו מוקרנים במסגרות יוקרתיות בפסטיבלים בחו"ל ולא כל כך מצליחים בארץ, רפאל נדג`ארי, יליד צרפת, נחוש להמשיך את הדיאלוג שהוא מנהל בשנים האחרונות עם הקולנוע הישראלי. כעת מוקרן על מסכי בתי הקולנוע בארץ סרטו האחרון, "תהילים"

"אני יותר שואל שאלות מאשר מציע תשובות"

בגיל 36 הבמאי רפאל נדג`ארי כבר חתום על חמישה סרטים באורך מלא - הישג שלא הרבה יוצרי קולנוע יכולים לזקוף לזכותם. אבל בדומה לעמוס גיתאי, גם נדג`ארי מוערך הרבה יותר בחו"ל, בעיקר באירופה, מאשר בארץ. והראייה הבולטת לכך היא ששני סרטיו הישראליים, הקודם "אבנים" והנוכחי "תהילים", לא ממש הרשימו את הציבור המקומי, אך התקבלו להקרנות במסגרות הרשמיות הנחשבות בפסטיבל קאן.
גם שניים משלושת סרטיו הנוספים, שעשה בארה"ב, הוקרנו בקאן והאחר בברלין. כוכבת סרטו "אבנים", אסי לוי, אף הייתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית באוסקר האירופי היוקרתי.

על כל פנים, סרטו הנוכחי והאניגמטי "תהילים", עוסק בהיעלמותו הפתאומית והמסתורית של אלי (שמואל וילוז`ני), אבי משפחה דתית בירושלים, לאחר תאונת דרכים שנגרמה על ידו. רעייתו (לימור גולדשטיין) ובעיקר בניו, מנחם (מיכאל מושונוב) ודוד (יונתן אלסטר), מנסים בדרכם להתמודד עם הסיטואציה ולעשות הכל כדי להחזיר אליהם את האב. נדג`ארי: "רציתי לשאול שאלות על היהדות, באמצעות הסיפור הזה. לאחר שאביהם נעלם, בניו רוצים להבין, וחווים תקופה קשה. זו הדרך שלי להציג שאלות הקשורות לאמונה, ברגע שאבי המשפחה נעלם. רציתי לעשות את הדרך הזו עם השחקנים".

ואלה שאלות שאתה שואל גם את עצמך?

"לא. אלה שאלות שאני חושב שצריך לשאול עכשיו, כדי להבין מהי היהדות. זה הרעיון של הסרט. זה לא משהו מהחיים שלי, למרות שהנושא מעניין אותי".

גם ב"אבנים" התמקדת במשפחה החיה בעולם הישראלי-דתי

"אני מנסה לבחון את התקשורת ואת קשר הגומלין שבין שני העולמות, הדתי והחילוני, במציאות הישראלית. אני מנסה להציג את האמת של שני הצדדים, ולראות מה יש בין לבין. גם בסרטים שעשיתי באמריקה התעסקתי בזהות שלי כיהודי, אבל בסרטים שעשיתי בארץ אני יותר שואל שאלות מאשר מציע תשובות. אין לי הרבה מה להצהיר, אלא יותר להקשיב ולהבין. אני רוצה להיות מחוץ לעניינים הפוליטיים ויותר להבין את האתיקה של הזהות היהודית. יותר חשוב היום לשאול שאלות, כי נראה לי שבעולם של היום אנשים אוהבים בעיקר לנקוט עמדה. סרט זה בשבילי הזדמנות לשאול, זה מה שחשוב. אנשים אולי רוצים תשובות, אבל אין לי".

בונה את הסצינות עם השחקנים

איך ליהקת את השחקנים לסרט, בעיקר את שמואל וילוז`ני, שעושה תפקיד לא אופייני לו.

"נעזרתי במלהקת שלנו, וגיבשנו את הרכב השחקנים תוך כדי עבודה על הסט, ומצאנו דברים ביחד. העבודה הייתה באימפרוביזציה, והתסריט היה בלי טקסט ודיאלוגים. זה עשה טוב לסרט, כי מה שהשחקנים נתנו ומה שקיבלנו מהם היה אמיתי".

איך בדיוק עבדת עם השחקנים בשיטת האלתור הזו?

"אני נותן להם את הסיפור ואת הסיטואציות, ואני מקבל בחזרה את חומר המילוי מהשחקנים. העבודה איתם הייתה הדבר החשוב ביותר בסרט הזה. הם בונים את הסצינות איתי, ואנחנו מדברים עליהן. לטעמי, אם אתה כותב את הדיאלוגים של הסצינה מראש, זה לא יוצא כל כך טוב כמו כאשר הדברים נובעים מתוך עבודה משותפת. אני מרגיש שכך אנחנו מצליחים יותר לגעת ברגשות".

גם בשלושת הסרטים שעשית בארה"ב, עבדת בשיטת האימפרוביזציה?

"כן, זו השיטה שלי מהתחלה, בין היתר כי בכל מקום שבו עשיתי סרטים הייתי בעצם זר, אז רציתי לטעום את מה שיש בעולם שבו אני עובד".

אני מניח שגם לא ידעת מספיק טוב אנגלית, כמו שהעברית שלך עכשיו עדיין אינה מושלמת

"כן. הם מדברים ומוציאים דברים עם השפה, ואני מרגיש מה הם אומרים. אני מבין את השפה, אבל היה טוב לי גם להרגיש את האנרגיה של מה שיש בסצינה, ואני מסתכל ושומע. זו עבודה שפותחת את הלב, ואני חושב שזה חשוב לבמאי לפתוח את הלב והראש, לא לסגור כל הזמן. כאשר אתה בונה את הדברים עם השחקנים, אתה יכול לגעת בדברים שבכלל לא חשבת עליהם".

מה דעתך על השחקן הישראלי?

"יש בארץ שחקנים ממש טובים ומאוד מעניין לעבוד איתם. הפעם הראשונה שעבדתי עם שחקנים ישראליים הייתה בני יורק. עבדתי שם עם טינקרבל ועם אורי פפר (שניהם שיחקו בסרטו "דירה 5C"), והיה מעניין מאוד. כשעבדתי איתם, פתאום ראיתי שאני יכול לעשות סרטים בעברית, כבמאי יהודי. כלומר, לעבוד בניו יורק, בצרפת, בארץ, בכל מקום שאני מגלה שיש שם שאלות שמעניינות אותי".

"הקולנוע הישראלי לא פתוח אלי עדיין"

נדג`ארי נשוי לשחקנית שרה אדלר, ששיחקה אצלו בתפקיד משני ב"אבנים". לאחרונה היא כיכבה כידוע ב"מדוזות", ובקרוב נראה אותה בתפקיד ראשי גם ב"אבדות ומציאות", סרטו החדש של שבי גביזון, שאת תסריטו כתב יחד עם דנה מודן. נדג`ארי ואדלר, ילידי צרפת, חיים בארבע השנים האחרונות בתל אביב ומגדלים תינוקת בת תשעה חודשים.

הייתה לכם חגיגה משפחתית בפסטיבל קאן האחרון, עשו כבוד לסרטים של שניכם

"לא תכננו את זה, יצא ככה. היה מרגש להיות שם על המדרגות האדומות".

אתה לא משתמש בה הרבה בסרטיך

"היא לא עובדת אצלי. לכל אחד מאיתנו יש את המסלול שלו, כל אחד עושה את העבודה שלו, ואני חושב שטוב שזה כך".

לא מתסכל אותך שסרטיך זוכים להכרה גדולה בחו"ל ופה לא כל כך מצליחים?

"תלוי למה קוראים הצלחה. משמעות הצלחה בשבילי זה לעבוד, לנסות ולזכות בהזדמנות לעשות סרטים. אם אני מצליח או לא מבחינה מסחרית, זה כבר לא תלוי רק בי. מבחינתי להצליח זה לעשות את הסרט הבא. ברור שהייתי יותר מסופק אם קהל גדול היה מגיע לסרטיי, ואם לא, עלי כנראה לעבוד יותר קשה. אולי כבמאי זר, הקולנוע הישראלי לא פתוח אלי עדיין, אז אני צריך לנהל איתו דיאלוג ואני עושה זאת".

נדג`ארי, יליד מרסיי צרפת, למד שם אמנות חזותית והחל את הקריירה שלו כתסריטאי ובמאי בטלוויזיה בצרפת, אך עד מהרה עשה דרכו לארצות הברית, ויצר שלושה סרטי אינדיפנדנט בניו יורק. "הצל" (1999), "אני אחיו של ג`וש פולונסקי" (2001) ו"דירה 5C" (2002).

יצרת באמריקה סרטים עצמאיים, שזכו לתהודה. למה לא ניסית כוחך גם בהוליווד?

"לא רציתי. אני אוהב לעשות סרטים קטנים, אינטימיים, מהלב. אני לא זקוק לתמיכה של אולפן גדול. אם ייצא לי פעם לקבל הצעה למשהו מעניין, אז לא תהייה לי התנגדות, אבל אם זה לעבוד בתוך ה`סיסטם` של האולפנים, אז אני מוותר על זה. אני מאמין בסיפורים אמיתיים, ומה שהכי חשוב לי זו הדרך. אני לא בעד או נגד האולפנים, אני עושה את מה שאני חושב שנכון לי לעשות. אני לא צריך מלא כסף, אני רק רוצה להיות חופשי כיוצר, ולעבוד על הרעיונות שלי".