המפגש בסינמטק תל-אביב עם הבמאי דייוויד לינץ`,61, רגע לפני סיום ביקורו בארץ (על פי הזמנת ובאירוח בית הספר לקולנוע הירושלמי סם שפיגל), היה סוג של חוויה מכוננת. הבמאי הכריזמטי הוא יוצר ואמן מורכב אך מגובש והחלטי, שיודע לנסח היטב את אופן עבודתו ואת המרכיבים השונים שמשפיעים עליה.
 
למרות שרבים מסרטיו נתפשים כחידתיים, סתומים ובלתי נהירים עד הסוף ברמה הסיפורית הלוגית ("ראש מחק", "חולית", "קטיפה כחולה", "מלהולנד דרייב", "כביש אבוד", "אינלנד אמפייר"), דבריו ביחס אליהם נשמעים מדויקים ואקדמיים, ויחד עם זאת מעוררי מחשבה והשראה. תלמידי קולנוע יורים שאלות והבמאי האמריקני משיב באורך רוח.
 
במפתיע, מתברר שלינץ` ספג את מרבית השפעותיו מאמנים "מובנים מאליהם". כאמן שהגיע לקולנוע מן הציור, לינץ` מגלה שאת ההשראה מהתחום הזה לעבודותיו האמנותיות בכלל, ספג בעיקר מפרנסיס בייקון (שהשפיע גם על יוצרי קולנוע אחרים, כמו ברטולוצ`י). מתחום הספרות הוא נוקב בפרנץ קפקא כיוצר שהשפיע עליו ביותר. גם מתחום הקולנוע, בוחר לינץ` לציין את הבמאים ה"מקובלים", כמעוררי השראה: ברגמן ופליני. ולא, הוא לא חושב שסרטיו הנרטיביים ביותר, "איש הפיל" ו"סיפור פשוט", הם סרטים "נורמליים", בהשוואה לאחרים. "אני חושב שאלה סרטי היותר אקספרימנטליים", הוא מפתיע. 
 
"כעס ודיכאון מסיטים אותך מהדרך"

האם אתה עושה סרטים בהשראת חלומותיך?
 
"הסרטים שלי אינם בהשפעת חלומותיי. למען האמת, אני לא ממש זוכר את החלומות שלי. אבל אני אוהב את `ההיגיון החלומי` - הוא כל כך יפה בעיני. אני אוהב לחלום בהקיץ ואני מאוהב גם במה שהקולנוע מסוגל לעשות עם אלמנטים אבסטרקטיים, ואין ספק שהחלומות הם מופשטים לחלוטין. הקולנוע הוא סאונד ותמונה, המקופלים יחדיו במרחב הזמן, וזוהי שפה נהדרת, שיכולה לומר דברים שונים וייחודיים על בני אדם רק באמצעים המיוחדים שלה".
 
איך המדיטציה, שאתה מטיף לה, מסייעת לך בעשיית סרטיך?
 
"אני מתרגל מדיטציה טרנסנדנטלית כבר 34 שנים, לי היא מסייעת לעבוד, לחיות את חיי האמנות. אני רואה הרבה אנשים שאינם מתרגלים נכון מדיטציה, וזה בזבוז זמן מוחלט. המדיטציה מטיפה ל`אושר פנימי הבא מבפנים`, וחשבתי שיש בזה אמת, אבל איש לא אמר לי מה זה `הבפנים` הזה ואיך מגיעים לאושר. כשעבדתי על הסרט `ראש מחק` (1977) חשבתי שיש לי כל דבר שאני רוצה וצריך. הייתה לי טירה בקליפורניה, עם שורה של חדרים שבהם יכולתי להשתמש כסטים. היו לי את כל המצלמות והמיקרופונים הדרושים, והיו לי חדרי עריכה, חדרי צפייה, סטודיו. הייתי צריך להיות באופוריה, אבל הבטתי לתוך עצמי וחשתי ריקנות. הרגשתי משהו לא אמיתי, חסרה לי אמת פנימית. וכך החלטתי לנסות את המדיטציה, ולראות אם היא באמת משפיעה על האושר הפנימי. פניתי למורה אמיתי ולגיטימי (יש הרבה מדריכים שרק מוליכים אותך שולל), ניתנה לי מנטרה, שהתרגול איתה חדר לתת מודע שלי. כבר מהמדיטציה הראשונה שעשיתי חשתי גלים טהורים של אושר עילאי, חוויה כל כך חזקה, כל כך אופורית, שאתה תוהה היכן הייתה עד עתה. ואז אתה רואה שעם התרגול, התחושה משתפרת מיום ליום. האינטואיציה שלך מתחדדת, אתה חש אושר ולכן נהנה מאוד מהעשייה. כתוצאה מכך כל האלמנטים השליליים בחייך מתחילים לדעוך, ואתה עובד בחופשיות.
 
"יש מי שחושבים שמדיטציה אינה  מביאה לחדות מחשבתית ויצירתית, אלא שהיא נוסכת שלווה גורמת לאדם לנוח תחת עץ, כמו איזה היפי מוזר. להפך. כעס אמיתי, שהרבה אמנים רואים כמשול לחדות יצירתית, דווקא מסיט אותך מהדרך. המוח עסוק בכעס ולא פנוי לדברים אחרים. גם דיכאון גורם להסחת דעת. כשמתרגלים מדיטציה טרנסנדנטלית, התחושות האלה נעלמות, ואתה צולל בעושר אינסופי של יצירתיות ואנרגיה, כך שאתה יכול באמת לעסוק בעבודה וביצירה ולספוג רעיונות. כשעושים מדיטציה זוהי חוויה הוליסטית נהדרת, האלמנטים השליליים במחשבה נגוזים, המתחים מתפוגגים, ואתה זוכה במנת חופש המאפשרת לך לעשות מה שבאמת אתה רוצה. המכשולים מוסרים מהדרך ואפשר לזרום קדימה".
 
להתאהב ברעיון 

 איך נולד אצלך רעיון לתסריט ולסרט?
 
"פשוט מאוד. אני מתנהל במצב שיש לי אפס רעיונות, ובאופן כזה או אחר אחת החוויות שעוברות עלי בעולם הגדול מציתה איזה רעיון. אנחנו מוקפים ברעיונות כל הזמן. כל דבר שאנחנו עושים, אפילו להיכנס לחנות, יכול לעורר רעיון. אצלי מדובר בניצוץ שמדליק משהו, אין לי עדיין את כל התמונה כולה. אבל זהו בדל רעיון שמרגש אותי, אני רואה אותו, שומע אותו, חש אותו. ואני חייב לרשום אותו מייד. כי אם אני שוכח רעיון טוב שאני יודע שצץ במוחי, אני רוצה להתאבד. והרעיון הזה הוא התחלת התבשלות הסיפור. אם אתה ממוקד בו, רעיונות נוספים יצטרפו אליו, וכאשר מקבץ של רעיונות חוברים יחד ואתה רושם אותם, זהו בעצם הבסיס לתסריט".
 
איך אתה יודע שעלית על רעיון שיהפוך לסרטך הבא?
 
"זה גם לקלוט רעיון טוב וגם להתאהב בו זמנית. כמו ללכת ברחוב ולראות אישה ולהרגיש שהתאהבת בה. גם כאן אני יכול להשתמש במה שלמדתי מהמדיטציה. כולנו בורכנו במידה זו או אחרת של אינטליגנציה שעוזרת לנו לקבל החלטות. הייתי ממשיל זאת לסולם ארוך, שכול אחד מאיתנו נמצא על אחד משלבי המודעות שלנו אותו סולם. השלב העליון הוא ההארה. אני מנסה להביא את המודעות שלי לרמה גבוהה ככל היותר, ואני חושב שהתרגול הזה הוא אוצר בלום עבור יוצר הקולנוע".
 
אלו טיפים אתה יכול להציע ליוצרים צעירים, לפני תחילת הפקה?
 
"לאחר שהכול מאורגן, בכל הקשור לצוות, לוקיישנים וכל השאר, מומלץ לכל יוצר להיות ממוקד ומפוקס במה שהוא רוצה להשיג. סט צילומים הוא מקום מטורף, ולכן אתה חייב להיות מרוכז מאוד, על מנת להשיג בדיוק את מה שרצית, בכל פריים. קיימים המון מרכיבים שגורמים להסחת דעת על הסט, לכן חובה לשים לב לכל פרט, גם הקטן ביותר, לחשוב על מימוש מדויק של הרעיונות שלך. אסור לשכוח שבעבודה עם שחקנים, אתה גורם להם לצאת מאישיותם ולהפוך למישהו אחר. חשוב לפקח בריכוז על התהליך הזה. אל תעזוב את הסט לפני שאתה בטוח שמה שעשית תואם את הרעיונות שהצבת לעצמך". 
  
  באיזה שלב של העשייה אתה חש שהסרט כבר שלם מבחינה רעיונית?
 
"ישנם שני שלבים. ברור שברגע שיש לך תסריט גמור, זה השלב הראשון. אבל צריך להיות קשוב לרעיונות נוספים שיעלו בראשך גם במהלך הצילומים וההפקה. כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. עם סיום הצילומים והעריכה, אתה חייב לבדוק אם זה עובד. ובהרבה מקרים זה לא עובד, ואז עדיין יש צורך לטפל ביצירה, להוריד או להוסיף סצינות. ומאחר שבמרוצת התהליך אתה מאבד את האובייקטיביות שלך, אתה מלקט קבוצה של אנשים, 13 או 30, לא משנה מי הם, ומקרין בפניהם את הסרט. הם לא צריכים לומר מילה או לרשום את הערותיהם. מתגובותיהם אתה למד, ויודע, אם המוצר עובד. לפעמים זה נראה לי הדבר הנכון ביותר לעשות, למרות שהתהליך הזה הוא סיוט".
 
איך אתה מתאים מוזיקה לסרטיך, אתה שומע אותה כבר בשלב כתיבת התסריט?
 
"המוזיקה מגיעה אלי כל פעם בדרך אחרת. לפעמים כשאני צועד ברחוב, עוד לפני ההפקה, לפעמים בשלב מאוחר הרבה יותר. אבל מה שברור, יש למוזיקה תפקיד חשוב מאוד בסרט, במיוחד כשהיא מתקשרת לאחד הגיבורים או ליותר והם שרים או מבצעים אותה. הכי חשוב להתאים בין המוזיקה לסרט, שייווצר ביניהם חיבור בלתי נפרד. כאשר המוזיקה מתחברת לסרט, משהו קסום קורה. העניין הוא, בין היתר, למצוא את המוזיקה, לגרום לה לגדול, ואם צריך אחר כך - גם להעלים אותה". 
 
איך הגעת למצב שבו אתה שולט בכל מרכיבי העשייה הקולנועית?
 
"זה כנראה נובע מכך שהתחלתי את דרכי האמנותית בציור. כשאתה מצייר אין אף אחד זולתך סביבך. זה רק אתה, הציור והעולם היפה. בסרטים כל מרכיבי היצירה מחולקים לרסיסים. יוצר קולנוע מחבר את כל החלקים האלה, אבל ככל שהסרט גדול יותר, אתה זקוק לעוד ועוד אנשים, שיעזרו לך. כך אתה נעזר במומחים לצילום, או לתאורה, או לסאונד, והם מאוד מסייעים לך, וזה כיף לעבוד עם הרבה אנשים. יחד עם זאת, כשאתה עובד עם מצלמה קטנה או דיגיטלית, אתה קרוב יותר להתרחשות, מאשר כשעתה עובד עם מצלמות ענקיות. אבל גם כשעובדים בדיגיטלי, יש צורך בתמיכה של אנשים רבים. יחד עם זאת שתי האמנויות הוויזואליות קשורות זו בזו, במושגים של צבע וטקסטורה. בקולנוע חוברים יחדיו המון תחומי אמנויות והתמחויות, ואתה מתחיל באחד ומגיע לאחרים. את יכול לעסוק בקולנוע ופתאום למצוא את עצמך מתעניין בצילום סטילס. אתה יכול לגלות את עצמך עושה ניסיונות בסאונד".
 
אתה מתאר סביבת עבודה טובה ויצירתית. איך זה מתיישב עם הסיפורים האפלים של סרטיך?
 
"בסיפורים לאורך ההיסטוריה האנושית ישנם קונפליקטים, סבל, עינויים, גבהים ונקודות שפל. דברים מסוגים שונים שיוצרים סיפור. ועדיין, האמן אינו חייב לסבול, על מנת להראות סבל. יצירות אמנות רבות משקפות את העולם בו אנו חיים, ומדובר בעולם סובל ומיוסר. דברים רבים ושונים מתחוללים בו. צריך להבין את הסבל, את מצבו הקיומי של האדם, כדי להעביר אותו ליצירה. אתה יכול להציג סבל על המסך, בספרים, במוזיקה, גם כשהוא אינו נוכח בחייך".

"חולית" הוא כישלון

 
מי הם יוצרי הקולנוע שהכי השפיעו עליך?
 
"אני מניח שאלה שהשפיעו על כולם: פליני, ברגמן, היצ`קוק, קובריק, ז`אק טאטי, בילי וויילדר, ג`ורג` סטיבנס האב. אלה השמות שעולים בראשי כעת".
 
מהו הסרט האהוב עליך?
 
"בזמן האחרון זה `שדרות סאנסט".
 
האם יש סיכוי שתעשה אי פעם סרט בסדר גודל של "חולית"?
 
"סביר מאוד להניח שלא. אני רואה ב`חולית` כישלון, כי לא עשיתי את הפיינל קאט (עריכה סופית) שלו. זה לא הסרט שרציתי לעשות. למרות שיש חלקים מסוימים בו שאני אוהב, זהו כישלון. לקח שלוש שנים לעשות את הסרט, ושישה צוותי צילום עבדו עליו. אני לא מניח שאחזור על חוויה דומה".
  
מדוע סרטך "סיפור פשוט" כל כך "נורמלי"
 
"סיפור פשוט אינו ממש נורמלי, והייתי אומר שהוא אולי הסרט הכי אקספרימנטלי שלי. הוא סרט ישיר. את התסריט שלו לא אני כתבתי, אבל כשקראתי אותו חשתי את הרגש שפורץ ממנו. הרגש בא בתזמון נכון וכשזה קורה יש כאן משהו ניסיוני מרגש גדול. הרבה פעמים אנחנו רואים על המסך מישהו בוכה, אבל אנחנו לא חשים את הבכי. הרבה פעמים בקולנוע מישהו צוחק ולאחר מכן באות הדמעות. זה כוחו של הקולנוע, היכולת שלו לסחוט מאנשים רגשות. ריצ`רד פרנסוורת`, כוכב הסרט, שכבר הלך לעולמו, התחיל ככוכב רודיאו וככפיל בסרטים. אבל הוא שחקן גדול, משום שיש לו נשמה גדולה, שמשתקפת בעיניים שלו".
 
כשאתה יוצר סרט, אתה יודע לצפות את תגובת הקהל?
 
"אין דרך לדעת. אתה עושה את הסרט כדי לממש את הרעיון, ולמען  חדוות העשייה, ואינך נח עד שהוא מרגיש לך מושלם. ואם הוא מרגיש לך מושלם, אתה מקווה שגם אחרים יחושו כך. אז אם אתה נאמן לרעיון ולקול הפנימי שלך, אתה יכול לקוות שגם הצופים יחושו בכך. אבל כל צופה הוא שונה מרעהו. כל סרט יש בו אלמנטים אבסטרקטיים, זוכה בים של אינטרפרטציות מצד הקהל. אבל בזמן העשייה, אינך יכול לחשוב על הקהל, כי אנו חיים בעולם שחלים בו המון שינויים. אם תישאר נאמן לעצמך, יש לך הרבה סיכויים לגעת גם ללב של אחרים".