מנוי לכל פועל

"הפסדנו כשעברנו להיכל התרבות", נזכר זאב שטיינברג, בן ה-89, נמרץ ובהיר כרגיל. שטיינברג, חבר התזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך שנים, הוא ויולן בכיר, מלחין ומעבד.  השבוע ניגנה התזמורת הפילהרמונית יצירה שלו, עיבוד של הסונטה הנפלאה לארפג`ונה של שוברט, להרכב של ויולה סולנית וכלי קשת.  "מאז שהיצירה נכתבה בשנת 1943 היא נוגנה על ידי התזמורת רק פעם אחת ועכשיו פעם נוספת".

למה הפסדתם?
 
"כי היינו רגילים להופיע באולם "אהל שם" (רח` בלפור בתל-אביב) באולם של 900 מקומות, שמונה ולפעמים עשר פעמים באותה תכנית. חשבנו כשעוברים לאולם שגדלו פי שלושה (2,800 מקומות) נצטרך לנגן פחות פעמים תמורת אותו השכר. אבל הבניין עשה את שלו ובמהלך שנתיים-שלוש עלה מספר המנויים ושילש את עצמו ושוב מצאנו את עצמנו מנגנים מספר קונצרטים רב". בהיכל התרבות גדלה כמות המנויים. המספר המיתולוגי היה 36,000, מספר שעורר קנאה לא רק בישראל אלא גם בבירות העולם ובמרכזי מוזיקה. המיתוס שהתלווה למספר הזה היה שצריך לחכות שמנוי ילך לעולמו ולקוות שהוא לא הוריש  אותו לילדיו, כדי לרכוש מנוי חדש" (היום המספר הזה כבר חלק מאגדות הישגי התרבות בישראל).  
 
"היו גם ביקורים חוזרים וביקורים נוספים של גדולי עולם המוזיקה, לנארד ברנשטיין, ויליאם שטיינברג (מי שהכין את התזמורת עוד בשנת 1936 לקראת ביקורו של טוסקניני) ורפאל קובליק. באותה תקופה ניצח גם איגור מרקביץ` בביצוע ראשון בתזמורת על `פולחן האביב` וזו הייתה הפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה, שנגני התזמורת באו למנצח ובקשו חזרה נוספת כי הם חשו שהם אינם די מוכנים".
 
אתה מדבר על תנאי עבודה, אבל התחושה שלכם כמוזיקאים, השתנתה גם היא?
 
"זה די ברור, מנעד הצלילים שנשמע ב`אוהל שם` היה מצומצם, תחום ה`מֶצוֹ-פורטֶה`, מתחם השקט ה`פיאניסימוֹ`, היה מוגבל ביותר. כשעברנו,  החידוש היה מרשים, הכל נשמע טוב יותר. אבל אחר כך התגלו פה ושם כשלים אקוסטיים ובמשך השנים התגברו עליהם בעזרת מבני עץ שונים. סיפור המאבק על שיפוץ ההיכל עכשיו נראה מוגזם מכל כיוון, בייחוד לאור העבודה שאותם אדריכלים שבנו את ההיכל, רכטר וכרמי בנו את האולם בבנייני האומה בירושלים זמן קצר אחר כך והצליחו להשיג אקוסטיקה טובה יותר".

אתה משתתף כבר עשרות שנים בהרכבים קאמריים. איך הייתה התחושה לנגן מוזיקה קאמרית בהיכל?
 
"לא הרגשתי טוב בקונצרטי המוזיקה הקאמרית. הרי מוזיקה קאמרית נועדה להשמעה בחדר, היא איננה מוזיקה `אוּלָמית`. אני אישית העדפתי את מוזיאון תל-אביב הישן (שד` רוטשילד) והחדש (בשד` שאול המלך), את בית הרופא, את  אולם החאן בירושלים ואפילו את חדרי אוכל של קיבוצים. מהבמה הגדולה של ההיכל נעלם הקשר קהל- אמנים. אמנם היו פעמים נדירות, ניגננו שתי יצירות של ברהמס, שישייה לכלי קשת וחמישייה לקלרנית והצלחנו להתגבר על המחסומים. אבל זה היה בהחלט אירוע נדיר".
 
המעבר לאולם החדש שבר את הרוח הדמוקרטית של הקהל?
 
"בשנים הראשונות הרוח הראשונית, רוחו של הוברמן (מייסד התזמורת),  נשמרה. הוא דאג לכך שתהיה סדרת `פועלים` -  כרטיסים במחיר שווה לכל נפש לסדרת קונצרטים. כרטיסים שהתזמורת כלל לא מכרה. המכירה הייתה באחריותה של ההסתדרות. היום זה כבר כמובן לא קיים".
 
מה היו רגעי השיא שלך כאן?
 
"היו הרבה רגעים כאלה וקשה לזכור את כולם אבל אני זוכר את המבצע המיוחד במינו של המנצח הנודע יוזף קריפס שניצח על תשע הסימפוניות של בטהובן. את החזרה לקראת הסימפוניה התשיעית, סיים כשפנה לנגנים בגרמנית במבטא וינאי כבד ואמר: `הערב רבותי לא ננגן סימפוניה, הערב נתפלל אותה!` נר והתכוון לכל מילה. בשבילי השיאים היו דויד אויסטרך המנגן את הקונצ`רטו לכינור של צ`ייקובסקי, אני יודע שאני אומר משהו מוזר, אבל הרגשתי שזו נגינה `אותנטית`. צ`ליבידקה מנצח על הרביעית של ברוקנר, שולטי מנצח על הרקוויאם של מוצרט; שני ביצועים שהתקבלו מייד היטב של יצירות ישראליות "שרשרת הזהב" של בוסקוביץ` והקונצ`רטו הראשון לוויולה של פרטוש, שהוא עצמו ניגן; השנייה של מאהלר בניצוח מהטה והתשיעית של מאהלר בניצוח ברנשטיין".   
  
 מה השתנה מאז נפתח היכל התרבות?
 
"חוץ מהקהל שעליו דיברנו. הצליל של התזמורת השתנה  - ולטעמי לטובה. הנוכחות של יוצאי רוסיה ויתר מדינות ברית המועצות, הוסיפו נימה חדשה לכינורות ולצ`לות. וכמובן שרמת נגני כלי הנשיפה עלתה פלאים".
 
 
"זה היה הבית שלי"
 
הקרנן יעקב מישורי, גם הוא פנסיונר של הפילהרמונית. ציין לפני מספר ימים ב"צוותא" את יום הולדתו השבעים. את האירוע כיבדו חברים, מהתזמורת, ראשי העיר תל-אביב בעבר ובהווה והמנצח זובין מהטה, מישורי הגיע לתזמורת כשהיא כבר הייתה בהיכל. הוא אמנם הוזמן לנגן קודם. אבל הוא חשב שחשוב שישלים תואר אקדמי במקצוע אחר (מדעי המדינה). מישורי, קרנן שרבים מתלמידיו ממשיכי דרכו בתזמורת הפילהרמונית ובתזמורות אחרות, זוכר רגעים מרגשים מן הבמה. הוא נדרש כמו כולם בזמן האחרון לסיפור האקוסטיקה.
 
"פעם שאלתי את המנצח סרג`ו צ`ליבידקה על האקוסטיקה של האולם ותשובתו הייתה מפתיעה - המנצח הוא שיוצר את האקוסטיקה. אתה חושב שאני מושיב את נגני כלי הקשת ונגני כלי הנשיפה באותו מקום בכל אולם?! לא! אני מתאים את צורת הישיבה לתנאי האולם ואני משיג את הצליל שאני רוצה להעביר לקהל". "כשהיינו ביפן בשנת 1966", נזכר מישורי, "והתרשמנו מאד מהאיכות האקוסטית של אולמות שבהם ניגנו, הפגישו אותנו עם המומחה הגדול שלהם. בקשנו ממנו לבוא לישראל ולראות איך משפרים את האקוסטיקה בהיכל. התשובה הייתה די פשוטה -  וַתרו על שתיים שלוש שורות באולם. הגדילו את הבמה לכיוון הקהל ותקבלו אקוסטיקה מתקבלת על הדעת.  אז גם ישתנה ההדהוד של הצלילים" (עוד נתייחס לזה בהמשך). "אני נגד המאבקים סביב ההיכל, ממשיך מישורי, "הבעיה גם אינה האקוסטיקה. אם נסגור את האולם לשנתיים ונעבור לאולם אחר, נחזור להיכל התרבות עם קהל שיכול למלא את `צוותא`. אני כבר לא מנגן ובכל זאת אנשים מטלפנים אלי כל הזמן ומזהירים אותי בפני הזזת האולם".
 
 
מישורי, כבר אמרתי, זוכר בהערצה את נגינת התשיעית של מאהלר עם ברנשטיין, אבל זכור לו עוד רגע מרגש אחד - "הייתה פעם שכמעט התעלפתי. בביקור הראשון של הצ`לן רוסטרופוביץ` היו לי  קטעים סולניים מובהקים לקרן. בסוף הקונצרט מקובל שהסולן והמנצח מסמנים לנגן הקרן לקום. זו הדרך להגיד תודה. רוסטרופוביץ` לא הסתפק במחווה הסמלית הזאת. הוא התקרב אלי, שלף אותי משורת הנגנים הוביל אותי לקדמת הבמה לקידה משותפת איתו. לא האמנתי שזה קורה לי". ההיכל עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהקריירה ארוכת השנים שלו. "כשהייתי חבר הנהלה (תפקיד שהוא מילא שנים רבות) התחלתי את היום בשבע וחצי בבוקר בהיכל. ענייני משרד, אחר כך חזרה, קפיצה לשעה הביתה וחזרה להיכל לעבודה עם תלמידים ולנגינה בערב. זה היה הבית שלי".   
 
 
נוף ילדות ברוטאלי
 
המרואיין השלישי מדבר בעצם בשם הבניין עצמו. הוא מכיר את ההיכל מכל פינה אפשרית. זהו האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר ונכדו של זאב רכטר. הרכטרים בנו את ההיכל יחד עם דב כרמי. אמנון  נולד שנה אחרי שהבניין נפתח, אבל כשהוחלט לראשונה על השיפוץ, הגיש רכטר הצעיר - שבונה אולמות נוספים בישראל (הוא השלים את עבודת אביו בבניית התיאטרון הקאמרי וכיום בונה בין היתר אולמות נוספים לתיאטרון ולאופרה בתוך המתחם)  - הצעה לשנות מתוך תחושת כבוד לשימור הערך המיוחד של הבניין, שהוא חלק מנוף ילדותו.
 
רכטר  מדבר על ההיכל מתוך אהבה גדולה. את הצעותיו לשיפוץ הגיש יחד עם מומחה האקוסטיקה הבינלאומי, הלמוט מילר. הוא מקדיש זמן נרחב לעניין האקוסטיקה ולחוויה הפרטית שלו כמאזין שמעדיף את ההדהוד האיטי המבליט את האיכויות של יצירות של אשפי תזמור כמו ראוול, מאהלר או שוסטקוביץ` שעבדו על רמות צליל שונות ונתנו לנו יכולת להקשיב. זמן הדהוד שונה הוא שווה ערך בעיניו להשוואה בין סרט מעמיק של אנטוניוני לסרט קצר נשימה של טרנטינו. אבל לאבחנה הזו נגיע אולי בשיחה אחרת.  
 
אולמות הקונצרטים מאופיינים או כאולמות מלבניים, מעין `קופסאות נעליים`,  או כאולמות דמויי המניפה, כמו היכל התרבות. "כששאלתי פעם את מילר על ההבדל" מספר רכטר, "השיב לי שה-shoebox, כמוהו כמקדונלד`ס, אתה מקבל את אותה קציצה בכל סניף של מקדונלד`ס בעולם. שמעת אחד -  שמעת את כולם. לעומת זאת לאולמות המניפה, אופי אישי יותר המשתנה מאולם לאולם".
 
 הסגנון שבו נבנה הבניין נקרא `ברוטאליזם`. ואין לו קשר לאכזריות אלא לביטוי הצרפתי בטון חשוף (beton brute), שאפיין את האדריכלות של השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בארץ נבנו בסגנון זה מלון הילטון,  תיאטרון ירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון, בית הספר` ליידי דיוויס` בתל אביב, התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון. בסגנון זה ובפרפראזה על הסגנון נבנו אולמות הקונצרטים של לונדון, קרקאס, הפילהרמוני בברלין, אסן. לכל אחד אישיות צלילית משלו.
 
בניין היכל התרבות נבנה ברוח שלאחר המלחמה, הוא דמוקרטי באפיו, דלתות הזכוכית הגדולות לאורך כל חזיתו יוצרות שקיפות הדדית מן הרחוב רואים את האכסדרה כולה ומתוך האכסדרה רואים את הכיכר הצמודה לבניין. אין יציעים אין תאים, אין מושבים למורמים מעם. אין היררכיה. התחושה החזקה שמקנה הבניין הזה הוא של `ככה היינו רוצים להיראות כחברה`. שיוויוניים, שקופים".
 
"זהו בניין יחיד במינו בעולם ולכן גם אונסק"ו ביקש לשמרו. בתכנית שהציע – שהוקפאה בינתיים – הוא נתן לתזמורת ולאולם מבחר פתרונות גם לצורך הפקות אופרות ומופעי רוק ופופ, גם חללי חזרות לתזמורת (מתחת לגן יעקב הסמוך) גם שימוש במרתפים הענקיים של הבניין שמעולם לא נוצלו. אבל אילו הם פרטים שיידונו, אם וכאשר, ישובו לדון בגורלו של הבניין בן החמישים. רכטר הצעיר, רואה בבניין ומצטט את סבא זאב `וֶוָה`:  `תקומה של ההוויה התרבותית`. את החידוש המרהיב ביותר (ראה בצילום המודל) הוא ראה בשימוש בתאורה, נוכחות של אור שהופכת ביובל השני לחייו את היכל התרבות ללפיד מאיר של תרבות.       

נוסטלגיה פרטית

זיכרון ילדות. המבנה הגדול והבלתי גמור, חסם במשך שנים את שדה הראייה למי שהגיעו מכיוון שדרות ח"ן לאזור "הבימה". זו דרך שהלכתי בה רבות בילדותי. השלד הזה עמד מיותם במשך שנים. הוא נבנה כהבטחה של תורם אמריקני פרדריק מאן, אבל הכספים נעצרו בכל פעם מסיבה אחרת. בסופו של דבר עזר מאן, שעמד בראש קרן התרבות אמריקה-ישראל בגיוס הכספים ותהליכי הבנייה הסתיימו.    
 
האקסטזה של רובינשטיין. במלאות עשור להיכל הוזמנו שלושת הנגנים שניגנו באירועי הפתיחה, הכנר אייזק שטרן, הפסנתרן ארתור רובינשטיין והצ`לן פייר פורנייה (שהחליף את טורטלייה, כך לפחות נדמה לי).  אחת היצירות בתכנית הייתה השלישייה מס` 99 של שוברט. השלושה נכנסים תופסים את מקומותיהם, רובינשטיין, כנראה לא שם לב שעמיתיו לנגינה לא מוכנים, ופרץ באקורדים הסוערים של הפתיחה. תוך שניות הוא שם לב שהוא מנגן לבד. מה עושים. הקהל במבוכה. רובינשטיין מגדולי מנהלי הרומנים עם הקהל, פשוט קם קד קידה, הקהל מחא כפיים. הוא קד שוב וחזר לנגן הפעם כולם יחד.    
 
לא רק הפילהרמונית. היכל התרבות הוא אמנם חברה עירונית ולתזמורת יש 51% בניהול אבל יש עוד מופעים. זמרי ישראל הבכירים חולמים על הופעה בהיכל כמו על הופעה בקיסריה. כאן גם ראינו את הבלטים הגדולים את "קירוב", את מוריס בז`אר ואת פינה באוש. כאן ראינו באולם לוהט את גל קוסטה הברזילאית ואת הפסנתרן איוו פוגורליץ` קם בזעם מהפסנתר כי לדעתו הכלי לא היה מכוון כמו שצריך. כאן שמענו בחרדת קודש רסיטלים של יהודי מנוחין שמנגן באך ללא ליווי ואלפרד ברנדל שמדליק בנגינת ברג ובטהובן. כאו ראינו איך אמרגנים מביאים מופע ממרתף ניו יורקי קטן ומעמידים במרכז הבמה תיבה קטנה שנועדה לחמשה מוזיקאים במוזיקה של פֶטס ווֹלר. ההיכל אירח את דיזי גילספי, את אסטור פיאצולה ואת ברנבוים שניגן בצעירותו רסטילים לצ`לו ולפסנתר עם ז`קלין די פרה וכעבור שנים ניגן רסיטלים לבד מול נחשולי צונמי של שיעולים שלא הזיזו לו. כאן גם היו כנסי מפלגות ועוד עצרות מעצרות שונות.  אילו הקירות יכלו לדבר.
 
תמימות דעים.  שלושת המרואיינים שלי ואני חייב להודות שגם אני,  רואים בסימפוניה מס` 9 של מאהלר בניצוחו של לנארד ברנשטיין את הרגע הגדול בתולדות ההיכל. רבים בכו בתום הביצוע הזה, בכללם גם המנצח עצמו, רגע שיא נדיר.
 
הסקופ הבלעדי. פעם הגעתי לחזרה על "רקויאם" של ורדי. הקונצרט עצמו עמד להתקיים למחרת לפני כנסיית המולד בבית לחם. בתום החזרה מיהרו הסדרנים לסלק את הקהל מהאולם. התזמורת נשארה על הבמה. חשבתי שכאן עתיד להתרחש משהו שמנסים להסתיר. מצאתי מקום מאחורי עמוד ואז כבו האורות באולם לחלוטין באולם. הבמה נשארה מוארת. כשהדלתות נסגרו, פנה הכנר צבי הפטל (שלמעשה ניהל את התזמורת) למנצח זובין מהטה בן ה-32 ואמר לו: "מאסטרו החלטנו לבקש ממך להיות המנהל המוזיקלי שלנו". מהטה ענה מה שענה ובעצם מאז ועד היום הוא משמש בתפקיד. שמרתי את המידע המרעיש הזה עד שהגעתי הביתה. טלפנתי למערכות עיתונים וניסתי "למכור" להם את הסיפור. אבל אז הייתי צעיר בשלהי השירות הצבאי, ואיש לא רצה לקבל את הידיעה הבלעדית.  
 
אופרה בהיכל.  כשנפתח ההיכל היה ברור שאופרות לא  יציגו שם, מִפתַח הבמה לא אפשר הכנסת "צוגים" וכל תוספת של אמצעי תאורה כמו שהיא מתרחשת היום במופעי זמרי פופ, למשל, מכערת את הבניין. מי החליט שבבניין הזה לא תוצגנה אופרות? הטענה המקובלת היא שאדיס דה פיליפ, שניהלה את האופרה הישראלית (זאת שפעלה ברח` אלנבי 1 בתל-אביב), הפעילה מערך קשרים מסיבי במסדרונות השלטון שהחליטו שהתזמורת לא תפיק אופרות. אחרים טענו שהתזמורת עצמה לא רצתה להתמודד עם אופרות, מנימוקים שונים. אבל המציאות דיברה בשפה אחרת.  מנצחים כמו ג`וליני ובמאים צעירים כמו ויסקונטי וזפירלי ראו בהתמודדות עם האולם הבעייתי  אתגר. אחריהם התמודד עם האתגר גם ז`אן פייר פונל, שנפל באחת החזרות ל"כרמן" לבור הפסנתרנים שבבמה, וחודשים ספורים אחרי הנפילה הלך לעולמו. הקהל אהב את התוצאה והפילהרמונית נכנסה להפקות גם בתנאים הקשים שההיכל כפה עליה. כשפתחה האופרה הישראלית את שעריה במשכן לאמנויות הבמה. התזמורת שבה להפקות לא מבוימות, בנוסח קונצרטי. אבל בשנים האחרונות התנאים-לא תנאים מאתגרים מעצבים חדשים, כמו הפקת ה"החטיפה מן ההרמון", בקיץ האחרון.   
 
היו ימים. אחד המחזות החוזרים ונשנים בשנות השישים היה ניסיונם של צעירים "להתפלח" להיכל. אחת לכמה זמן מישהו גם הצליח וסדרן אחד או שניים רצו אחריו. היום נראה לי שאין סיכוי שמישהו ינסה להתגנב לקונצרט. היו  גם דרכים אחרות. רובם של הסדרנים ב"היכל" היו נכי צה"ל ובחלקם הגדול בעלי עיטור גבורה. הייתה גלריה שלמה של אנשים שהכירו סדרן זה או סדרן אחר והוא היה מכניס אותם להיכל ללא תשלום. היום כשעל השמירה מופקדת חברה חיצונית, הכל נראה אחרת.        
 
המצב כיום? לאחר שהתזמורת והעירייה גייסו כספים (שיכלו לממן שיפוץ ובניית היכל חדש במקום אחר) והציגו תכנית שמשמעותה הייתה למעשה בניית היכל חדש. פנו עמותות לשימור לערכאות. אליהם הצטרפו אמנים רבים מישראל ומחו"ל, ובכלל ארגון אונסק"ו של האו"ם והפעילו לחצים על מנת שהבניין לא ייהרס. כיום על פניו נראה שהמצב בהקפאה. חששות מרובים מדי לאיבוד הקהל חלחלו גם אל הנגנים שהיו מוכנים להרוס את הבניין. אנו הצרכנים מחכים להחלטה שפויה של שיפוץ בתוך הקיים. ימים יגידו.    
 

במוצאי שבת, 27 באוקטובר 2007  ינצח זובין מהטה על התזמורת פילהרמונית בתכנית הזהה לתכנית שחנכה את האולם באוקטובר 1957. נגנים של אז יישבו בקהל וינסו להיזכר.