קחו טקסט של זלדה, ערבבו אותו עם לחן ועיבוד של ישראל ברייט, ותאמינו או לא, תקבלו משהו שמאד מזכיר את "הדלתות".
בניגוד לחלק מהזמרים הישראלים, שנשמעים כאילו עדיין לא התחלף להם הקול, לישראל ברייט יש קול סמיך מלא וגברי, וביחד עם הכריזמה הבולטת שלו, המופע שלו של שירי משוררים, שראיתי לפני שנה וחצי, היה יותר ממספק.
בעקבות אותו מופע, שרץ כבר שנתיים, הוציא ברייט לפני כחודש וחצי את האלבום "אוצר סמוי". שנים עשר קטעים, לחנים של ברייט לטקסטים של משוררים כמו זלדה, אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי, ויזלטיר, עמיחי, אדגר אלן פו (בתרגום של ז`בוטינסקי), אבות ישורון, שמעון אדף, וגם קטע אחד (נפלא) של ברייט עצמו.
זו לא הפעם הראשונה שברייט עושה מעבר מוזיקלי ממקום אחד למשנהו. שני האלבומים הראשונים שלו היו רחוקים ממיינסטרים או מעממיות, ומאד רחוקים מהמוזיקה שיצר אחר כך, בתקליטי "השמחות". וכך הוא ממשיך את המסורת שיצר ומשחרר ב"אוצר סמוי" לחנים שנשמעים, שוב, רחוקים מאד מ"יהודה יהודה" למשל.
איך הגעת לשירי המשוררים שהלחנת לאלבום?
"אני מלחין. מזמינים אצלי לפעמים להלחין `לכבוד`. משלמים לי על זה. הייתה עונה כזאת שכל חודש הזמינו אצלי שיר. לכבוד ערב של ויזלטיר, למשל, כאלה. הצטברו אצלי שלושה ארבעה שירים מוזמנים כאלה, והם נשמעו שונים, יפים, מיוחדים. הם הוציאו ממני מקומות רגועים יותר, הזמנה לשקט.
כשהתחלתי לקבל פרסים כמלחין השנה בתאטרון (לפני שיצר את "השמחות"), שמתי לב שכשאני עובד אצל אחרים אני עובד יותר טוב. כי אני דואג קודם כל שהם יפלו על השטיח ויגידו `וואו, זה מדהים`, ואז, שגם אני אהיה מבסוט ממה שעשיתי. ואז אמרתי לעצמי, תעבוד כל הזמן כאילו שאתה עובד בשביל מישהו. ואז הבנתי שהמישהו הזה הוא הקהל. אני גם אוהב לעבוד עם אנשים. אנשים אחרים מוציאים ממני משהו שאני רוצה אותו".
הכרת את הטקסטים האלה לפני העבודה?
"את רובם לא. גם אני, עם כל האהבה שלי לשירה, זוכר יותר שירי משוררים שהולחנו מאשר יודע לדפוק לך דיקלומים מספרי שירה. אבל כל אחד מהשירים שהלחנתי אני יכול לצטט לך עכשיו בריצה קלה קדימה ואחורה. אני חושב שגם המאזינים הם כמוני. אני באמת דוחף להם שירה בסופו של דבר, כי אם הם יאהבו את השירים שהלחנתי, בסוף הם יישארו עם טקסט. במפגש עם מוזיקאי כמוני המשורר נמצא במקום השני. כי אני במקום הראשון ואני המוזיקאי. בספר שלו, המשורר במקום הראשון. אנשים מתקרבים בהתחלה לשיר בגלל המוזיקה, אבל בסוף הם זוכרים את המילים שלו".
ידעת משהו על המשוררים האלה לפני העבודה על האלבום הזה?
"`השבר הסורי אפריקאי` של אבות ישורון יושב לי על המדף מלא זמן, עוד מהצבא. וידעתי שאבות עשה לעברית מה שאף אחד לא העיז לפניו. אולי דוד אבידן התקרב אליו. אולי. ישורון היה הכי פסיכי מכולם, איש משכמו ומעלה, והשליטה שלו בשפה העברית מהממת. הוא איש שעזב את הבית, שינה את שמו הפרטי ואת שם המשפחה שלו - כשתעשי דבר כזה תרימי לי טלפון... זה הרי סוף העולם! זה למחוק עולם ולברוא עולם, ומעט מאד אנשים יכולים לעשות את זה, למרות שהרבה רוצים. בא בנאדם וקורא לעצמו אבות ישורון, במקום יחיאל פרלמוטר, ובעצם אומר לאבות שלו: אני עוזב את האידיש ועוזב אתכם, מוחק לכם את השם ומסתכל לכם בעיניים! וזה מה שהוא עשה להורים שלו. ואין מה להוסיף על זה חוץ מלשלוח איחולי החלמה מהירים להילית ישורון".
על פי מה בחרת מה ייכנס ומה לא?
"רציתי פנורמה של שירים. של כותב מלפני כמה מאות שנה כמו יהודה הלוי ושל כותב מאתמול כמו שמעון אדף. חיפשנו גם משוררות נשים וגילינו שהיה קשה. מצאנו לשמחתי את זלדה. היה קשה למצוא קלאסיקה נשית. למרות שאני יודע שיש את דליה רביקוביץ, לאה גולדברג. ואם כבר מצאנו, לא תמיד זה התלבש על השיר. אתה כותב לחן, מגיע לאולפן, וזה לא מתלבש. אין מה לעשות, ככה זה עובד".
עבודת ההלחנה הייתה רגילה, כמו בעבודה על טקסטים שלך?
"בעצם רק בסוף התהליך הבנתי שהלכתי מכות נגד מילים, ולא בעדן. המוזיקה צריכה להילחם עם טקסטים כאלה, למצוא דרך לעבור אותם. הם הרבה יותר עמוסים במשמעויות, וככל שהמילים יותר מלאות במשמעות, הן מכבידות על הטקסט. הרבה יותר קל להלחין מילים בלי משמעות, כי המשמעות רוצה להשתלט על המוזיקה וזו מלחמה. אני לא יכול להגיד שבמלחמה הזאת זיינתי להן את הצורה, אבל חזרתי הביתה בשלום. ובפעם הבאה שאני אעשה פרויקט כזה אני כבר אראה להן מה זה..."
כמו שאפשר להבין, ברייט מדבר בהתלהבות מדהימה על הפרויקט הזה ונשמע מלא להט בכל מה שקשור לעבודה עליו.
"הגילוי שלי בפרויקט הזה היה דווקא בהפקה המוזיקלית, וזה גילוי שמומלץ לכל מוזיקאי שצריך לעבוד מהר, בגלל שיקולי תקציב למשל. לקחנו אולפן, וניגנו כל שיר במשך שעה שלמה, בלי להפסיק, בלי להגיע לסוף שלו. יצאו אילתורים ודברים שבחיים לא הייתי מקבל אם היינו מקליטים אותו כמו שעושים תמיד, כשיר של שלוש דקות. חזרתי הביתה עם שתים עשרה שעות (של שנים עשר שירים), ובבית גזרתי את השיר מתוך השעה. מי שיקשיב לתקליט יגלה שיש יחסית במעט זמן, המון דינמיקה. זה הגיע למצב שהנגנים עפו. הם בחיים לא ניגנו ככה. היו קטעי נגינה משובחים שלא לקחתי כי זה היה יותר מדי. זה היה טוב מדי. זה כבר הוציא מהקונטקסט. היה מעניין לראות איך אתה משאיר דברים טובים בחוץ כי אתה עושה עיצוב סאונד, ורוצה שזה ייגע לאנשים בלב, ולא רק שיהמם אותם באוזן".
ובאמת, בהפקות המוזיקליות של ברייט יש משהו מאד מעורר. משהו במקצבים ובכלים שהוא בוחר נותן את ההרגשה שמשהו מאד חי קורה כאן, ומשהו מאד מסעיר מסתתר בין השורות. המון סטייל יש בהפקה של האלבום הזה, תחושת לילה אפלולית, מלווה בעשן סיגריות וכוס וויסקי, וכל זה עם כותבים כמו אורי צבי גרינברג או זלדה.
[
איך נכנס לתמונה הזאת טקסט שאתה כתבת?
"ניגנו את זה בהופעות, אנשים הגיבו טוב, זה שיר שאני אוהב כבר הרבה זמן, הלהקה ניגנה אותו מצוין, ואמרתי לעצמי, אני איעלם בצניעות בתוך אלבום המשוררים הזה ואשאיר שם חותם, בשביל השייכות. הרי כל התקליט הזה הוא ניסיון לחבר בין המשוררים לפופ, וגם אני נמצא שם, זו איזושהיא חוליה בדרך. זה ניסיון פופי, של הרכב פופי, שלקח חומר שכביכול לא היית מצפה שיתמודד אתו. ומה שיפה בסיפור הזה, זה שכשאתה עושה תהליך כזה אתה גומר אותו קטן קטן, כי אתה לא בטוח שזה חומרים שבכלל יעניינו מישהו, ואז אתה מוציא את זה, ומגלה שהביקורות טובות, ושאתה מקבל פידבקים, וזה גורר פתאום עוד הופעות, ולפעמים אני מארח משורר, כמו שמעון אדף נניח, ושואל אותו בהופעה שאלות על הטקסטים, ומעורר שאלות וזה נהיה משהו מיוחד, אחר".
כמעט בכל ביקורת על האלבום הזה ציינו את העובדה שלא נכתבים היום הרבה טקסטים טובים. מה דעתך על האמירה הזאת?
"לדעתי, באופן כללי, טקסט מפריע למוזיקה במובן מסוים. זאת מלחמה. כשהמילים פיוטיות, יפות או ליריות, זה פותח למוזיקה חלון משגע ואז יכולה להיות החתונה ביניהם. הראפ המבחיל שקורה היום בארץ למשל, זה מתחת לכל ביקורת. אתה בא להופעה, ושום דבר לא קורה עם מוזיקה על הבמה מלבד שני מפגרים עם סמפלר.
הם משתמשים בכל כך הרבה מילים בראפ, שאתה מקבל ממש ספר מלא משמעויות ואמירות, ומתייבש לך הראש מהצד של המוזיקה. זה אנטי מוזיקה. אין שם מוזיקה. יש את החידושים בביטים, הביטים מעניינים, אבל הראפ עצמו הוא על הפנים והמילים על הפרצוף.
מסכנים האנשים שצורכים את המוזיקה הזאת. ואני מושפע ממנה מבחינת סאונד, גוון, שימוש בטכניקת הקלטה. אני מודע, אבל הסגנון של דיבור על מוזיקה, זה אין מוזיקה. זה שלום למוזיקה. ובאמת, שימי לב, שאי אפשר לשיר אף שיר של ראפרים. והסיבה היא שאין שם מוזיקה. אפשר מקסימום לדקלם. וזה תרם להשחתה של השפה. הטקסטים ירדו למטה ולא נשאר שום מקום למוזיקה.
אני לא מדבר כמוזיקאי מתוסכל , כולם יכולים לקפוץ לי. אני כל היום יושב ומלחין ונהנה והכל בסדר. אני מדבר באופן כללי. וזה לא רק בארץ, זה בעולם. בארץ לא יותר גרוע מבמקום אחר. זה משעמם את התחת. איפה אתה עף בראפ? ובשביל מה אתה הולך להופעה אם לא בשביל לעוף".
המפגש עם שירי משוררים שינה משהו בכתיבת הטקסטים שלך?
"אני כבר לא כותב כמו פעם. אני צריך עכשיו הרבה יותר ערבויות בשביל להשתכנע מטקסט של עצמי.
למען הגילוי הנאות, מה שנקרא, לא כתבתי מלים כל כך יפות באותה תקופה, ואם הייתי כותב, הייתי מוציא דיסק של עצמי".
בחלק מהשירים החיבור בין הטקסט הישן ללחן החדש נשמע קצת מוזר לאוזן בהתחלה, אבל יש כאלה שנשמעים כאילו נולדו בדיוק עבור הפרויקט הזה, כמו שיר הנושא "פנאי" (אוצר סמוי).
לדבריו, ברייט רואה בדיסק הזה סוג של שליחות. "זאת גם תרומה לקהילה, הדיסק הזה. עשיתי כסף יפה ממוזיקה במדינה הזאת ואין דרך טובה יותר להחזיר חזרה למערכת כמו דרך הדיסק הזה והטקסטים שהוא משאיר. אתה מוציא דבר כזה כי אתה רוצה לתת, ובאותה דקה אתה מתחיל לקבל. אני מקבל המון אנרגיות ופידבקים חיוביים על הדיסק הזה. ככה אני מדבר עכשיו, אבל אם היית מדברת איתי במהלך העבודה עליו הייתי אומר לך, בחיים אל תעשי דבר כזה. כי בנאדם רוצה להצליח וזה לא דיסק שעושים בשביל הצלחה. היום אני רואה את זה בפרופורציה יותר נכונה מאשר במהלך הדרך”.
המופע עדיין רץ...
"אנחנו מופיעים כל הזמן. שלוש פעמים כבר הופענו עם זה בחו"ל, לקהילות יהודיות, כבדות, שמקבלות ככה גם שירה, גם תרגומים של השירה, גם זמר, גם נגנים...זה משתלם לכולם. זאת הופעה שנוסעת. ואף אחד לא בונה על זה. זה מה שיפה. שזה בא מאהבה".
טל גורדון
ההופעה הקרובה של ישראל ברייט תיערך במסגרת תיקון שבועות בצוותא תל-אביב, ב- 25 במאי (ב- 3 לפנות בוקר של ה- 26). למועדים נוספים
15/05/2004
:תאריך יצירה
|