מה זה להיות נער בשנת 2003 בב"ש
 
אי שם ברצועת מצוקה אורבנית דרומית ב"ארץ הלבנט", מנסים לשרוד שלושה. דימה (דוד טפליצקי), בן למהגרים יוצאי חבר הלאומים,  שאביו המדוכדך מובטל ושוקל להגר לגרמניה ואמו מפרנסת את המשפחה, משלים הכנסה מהפצת סמים בשירות המאפיה הרוסית המקומית. עדיאל (עדיאל זמרו), בן העדה האתיופית, מופקד על הטיפול באמו החולה ועל השגחה על אחיו הקטן. שלומי (נדיר אלדד) חי עם אמו האלמנה, אחותו הקטנה ואב חורג. הוא עובד כשליח בפיצרייה, וכשאופנועו נגנב, הוא מסתבך עם הבעלים של הפיצרייה ובהמשך עם גורמים עבריינים, המקורבים לאחיו.
 
השלושה עוסקים בהישרדות יומיומית וביניהם לא שוררת אהבה גדולה, אלא מערכת קנאה ושנאה רווית דעות קדומות וגזענות. מי שמצליח להדביק ביניהם הוא מתן (אבינועם בלומנקרנץ), מאמן קבוצת הכדורגל של המתנ"ס, שמגייס אותם לשורת קבוצת הכדורגל. השלושה משתתפים, במסגרת הקבוצה, בטורניר העירוני של באר-שבע לנוער, ששיאו – משחקי הגמר באיצטדיון וסרמיל, ביתה של קבוצת הכדורגל הפועל באר-שבע, כידוע. השלושה יודעים שצייד כישרונות של הקבוצה יהיה נוכח בטורניר, וזה הצ`אנס שלהם להיחלץ מהעליבות ולצאת לדרך חיים חדשה.
 
זה הסיפור של "וסרמיל", סרט הבכורה האותנטי המרשים של מושון סלמונה, 37, אף הוא יליד באר- שבע, שביסס את תסריטו על תחקיר שערך קודם לכן לסרט דוקומנטרי שיצר לפני שלוש שנים, על בני נוער בבאר שבע, והמציאות הסוציו-אקונומית שלהם כעת לעומת זו שהתקיימה בשנות ילדותו ונערותו בעיר, בשנות ה-70 וה-80.
 
"התחקיר לסרט ההוא בהחלט סיפק לי חלק גדול מהרעיונות", מספר סלמונה. "הסרט התיעודי היה קצר יותר  ועסק בחבורת נערים שגולשים על סקייטבורד בבאר-שבע. הוא לא באמת קשור למילייה של `וסרמיל`, כי נערי הסקייטבורד שייכים למעמד סוציו-אקונומי טיפה יותר מבוסס. הסרט ההוא לימד אותי מה זה להיות נער בשנת 2003 בכלל, ובבאר-שבע בפרט".
 
הסרט באמת נראה כמו-דוקומנטרי
 
"קודם כל, האלמנט הכביכול דוקומנטרי בסרט הוא סגנון מסוים שבו בחרתי, שתורם למשהו שהוא עלילתי אבל עדיין בגדר פיקציה. אני לא יכול לומר שכך נראית ישראל 2007, אבל זו תמונת מצב על פי התפישה שלי, איך שאני ראיתי את פני הדברים. חלק מהתחקיר התבסס על דברים אמיתיים. אחותי היא עובדת סוציאלית בבאר-שבע ונעזרתי בה, וגם קראתי עבודות מחקר אקדמיות בנושאים כמו משפחות מפורקות, שאינן שלמות וחסרות דמות אב. אבל זו הייתה בחירה שלי להתמקד דווקא במקרים האלה, ולא במשפחות שבנויות קצת אחרת".
 
פעם כדורגל היה החלום היום זה כוכב נולד
 
אתה מתאר בסרט ניכור בין בני נוער מעדות שונות. זאת המציאות?
 
"האם הניכור בין העדות עדיין קיים? אני חושב שכן ולא. מה שקיים היום היה קיים גם כשהייתי ילד, בשנות ה-70, כשגם אז הייתה עלייה מרוסיה ועלייה גרוזינית, והיו בלוקים של עולים מצפון אפריקה. וברוב המקרים, עד גיל מסוים לא מסתדרים, הולכים מכות ויש חיכוכים, ואז יש מקומות מפגש כאלה. אחד המקומות שהכי זכור לי שבו היינו נפגשים הוא מגרש הכדורגל השכונתי או מגרש הכדורסל השכונתי, במקרה הספציפי שלי, שגם היה מאוד דומיננטי. מתברר שדרך ספורט אפשר לגשר על הדברים האלה. זה סוג של דבק שתורם לזה שאנשים לומדים להכיר אחד את השני, מעבר לסטריאוטיפים שהם מכירים".
 
אבל בניגוד להיום, בשנות ה-70 הפועל באר-שבע הייתה קבוצת פאר בכדורגל הישראלי
 
"נכון. ואני גרתי ליד האיצטדיון, וזה היה מאוד דומיננטי באותה תקופה. להיות אוהד של הפועל באר-שבע זה היה משהו שאתה גדל לתוכו".
 
נראה לך שגם היום עולם הכדורגל מסמל עבור הנוער את החלום, את המפלט מבעיות הקיום לעולם טוב יותר?
 
"בסך הכול כן, אם כי לכל אחד יש את החלומות הפרטיים שלו. היום יותר בולט החלום של `כוכב נולד`, אבל כשאני גדלתי, להיות שחקן כדורגל היה הדבר המרכזי. זה סוג של רעיון פלא, שאם רק תעבוד מספיק קשה, תוכל לצאת מזה. כמו הפיקציה של החלום האמריקני - העניין שאומר שלא משנה איפה ולמה אתה נולד, מה שחשוב זה מה שאתה עושה עם זה. אני מאמין שזה לא באמת נכון. זה יכול להיות נכון כשיש אמביציה אישית ורצון לצאת מהקשיים. אז יש לזה המון חשיבות. אבל זה צריך לבוא מתוך איזה בסיס. וכאשר הבסיס לא נמצא שם, אז להגיד שאם רוצים אפשר לצאת מאיזה גטו בוושינגטון, זה פשוט קשקוש. על זה `וסרמיל` קצת מדבר".
 
במי נועצת בנושא הכדורגל? מוזכר בסרט ג`קי דקל, כדורגלן עבר בהפועל באר-שבע, שמשמש שם כמעין סקאוטר, מגלה כישרונות.
 
"במובן הזה הסרט חזה את העתיד. ג`קי היה באותה תקופה בלי תעסוקה, ומאז הוא מונה להיות מאמן נוער באגודת הפועל באר-שבע. וזה כאילו התפקיד שלו בסרט, אחד שאמור לראות בקבוצה של המתנ"ס שחקנים שמוצאים חן בעיניו ולמשוך אותם להפועל. מי שעזר לי מאוד בעניין הוא אבינועם (בלומנקרנץ), שמשחק את המאמן, שהוא באמת מאמן כדורגל בקיבוץ צאלים, ומדריך בני נוער מהאיזור הזה, במסגרת בתי הספר לכדורגל של הפועל תל-אביב. זה היה נהדר שהוא היה על הסט. כל יום צילומים שהיה בו כדורגל, התחיל בחימום, כמו שהוא יודע לעשות, פרט לעצות טובות בזמן הצילומים. פרט לכך, לי ולצלם (רם שוויקי) הייתה תחושה אינטואיטיבית, איך לצלם את הכדורגל". 
  
  
מקום סוציו אקונומי, לא מקום על המפה
 
מושון סלמונה הגיע מבאר שבע ללימודים בלונדון, שם סיים שם תואר ראשון ותואר שני בלימודי תרבות וביקורת, ובמקביל החל להשתלב בתעשיית הקולנוע הדוקומנטרית שם. הוא עבד כתחקירן, במאי לוקיישן ואף עסק בפיתוח הצעות לפרויקטים עבור חברות הפקה פרטיות, שהוגשו לבי.בי.סי 2 וצ`אנל 4 של הטלוויזיה הבריטית, ולערוץ דיסקברי באירופה. הוא ביים סרט עלילתי קצר, "יום האב", שזכה להיות מוקרן בפסטיבלים לסרטים קצרים בלונדון ובמנצ`סטר, וסרט דוקומנטרי, "בשבילך זה מדרגה", ששודר בערוץ 5.
 
נדמה שאתה מגיע מחתך חברתי אחר לגמרי מגיבורי הסרט
 
"זה קצת מטעה, כי בעצם גדלתי בשכונה הזאת שבה צילמנו", אומר סלמונה. "אבא שלי הוא מעמד פועלים קלאסי, הוא היה נהג משאית, ואמי הייתה אחות בבית החולים. אני חושב שפשוט הבית שגדלתי בו, נתן דברים טיפה יותר מחוזקים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שאפשרו לי קצת לצאת החוצה. גם לונדון והלימודים שם זה קצת פיקציה, כי אני עבדתי שם, כדי לממן את הלימודים, ובגלל זה הלימודים שלי היו פארט-טיים. לא יכולתי להיות כמו אלה שהלכו, למשל, ללמוד משפטים בלונדון באותה תקופה, שנות ה-90. אלה היו ממש בני עשירים. אני לא גדלתי בבית עשיר, אלא רחוק מזה. ללונדון הגעתי בתור עובד ביטחון המטענים של אל-על, דרך חבר מהצבא, שאמר שיוכל להכניס אותי לעבודה הזו. בשום פנים לא הייתי חלק מילדי השמנת של הארץ, שנסעו באותה תקופה ללמוד משפטים בלונדון".
 
מישהו מהדמויות בסרט הוא בן דמותך, פחות או יותר?
 
"לא ממש. זה לא סרט אוטוביוגרפי במובן הקלאסי. אבל כתסריטאי, בשלוש הדמויות המובילות של הצעירים יש משהו ממני, וגם ממתן (מאמן הכדורגל), כמובן. כמה מדמויות המשנה וגם הדמויות ראשיות, מבוססות באופן רופף על אנשים שהכרתי. פשוט נעזרתי בהיכרות הזו".
 
אמנם הבחירה בבאר-שבע היא משום שזה המקום שאתה נולדת וגדלת בו, אבל בהקשר הרחב של הסרט זו נראית באר-שבע כמשל
 
"לגמרי. הבחירה בבאר-שבע היא כי אני באר-שבעי, וכשניגשתי לכתיבת התסריט, היה ברור שזה יקרה בבאר-שבע, אבל גיאוגרפית, המקום שהסרט מתרחש בו הוא יותר סוציו-אקונומי מאשר מקום על מפה".
 
המאפיינים החברתיים המקומיים הקשים של השכונה, כמו פעילות מאפיה רוסית או גורמי עבריינות מקומיים, אלה דברים שנתקלת בהם אישית?
 
"חלק מהם כן. בפשיעה הרוסית לא נתקלתי, כי כשהייתי ילד לא היו גלי עלייה רוסיים בסדר גודל כזה, אבל זה משהו שקיבלתי ממפקד תחנת העיירות בבאר-שבע, שראיינתי אותו והוא הסביר לי פחות או יותר איך הדברים מתנהלים, כדי שאוכל לשמור על איזו אמינות. משפחת הפשע המקומית, שאח של שלומי מעורב איתה, אלה דברים שהכרתי בתור ילד, ואני חושב שכל באר-שבעי מכיר את זה".
 
"עד היום הסרט לא נקנה לטלוויזיה"
 
בטח היה קשה לשכנע את הקרנות המשקיעים לממן את הסרט, שהוא קשה ולא ממש אופטימי
 
"נכון. גם בגלל הסוף שלו, שהוא לא כזה קלאסי, כמו שאנשים מצפים. מהזמן הקצר שאני פה, למדתי שיש פה איזה דיסונס, קיום בסתירה. סרט כזה מקבל תמיכה ממשלתית, מצד אחד, אבל מאידך, רשות השידור, הגורם שאמור לתמוך בסרטים מסוג זה, היא נון-אקטור בסיפור. היא לא גוף שמפיק, וזה לא נושא שמעניין אותה.
אחרי עשר שנים באנגליה, אני יכול לומר שבסיפור מעין זה, בקונטקסט אנגלי, הבי.בי.סי היה שמח לתמוך. אבל רשות השידור לא מתעסקת בנושאים כאלה, והערוצים המסחריים מטבע הדברים לא ניגשים לפרויקטים שעל פניהם אינם מסחריים. אז מה שקרה הוא שקיבלנו כסף מהממשלה, שהסרט כאילו קצת מבקר אותה, אבל מי שבאמת אמור לתמוך בסרט כזה לא נוגע בו. הזכיינים של ערוץ 2 לא מוכנים לתת כסף. למעשה, עד היום הסרט לא נקנה לשידור בטלוויזיה, שזה משהו די יוצא דופן לגבי סרט ישראלי, מה גם שהם מקבלים פה סרט מן המוכן, שהם לא צריכים להשקיע בו. הם חושבים כנראה שהוא מנוגד ל`מדורת השבט`, לא משהו שראוי לשידור בערוץ 2". 

 לא יכול להתכחש למודעות החברתית  
   
 קיבלת החלטה "דרמטית", להשתמש בשחקנים לא מקצועיים. לא לקחת סיכון גדול מדי?
 
"אני מסתכל על זה בצורה די פשוטה. אולי הנאיביות שלי עזרה לי לעשות את זה בלי לחשוב שזה הימור. מצד אחד אני לא אידיוט וידעתי שיש בכך איזשהו סיכון, וזה משהו שחששתי ממנו, אבל אני חושב שהמפתח לעניין הוא הליהוק. לא בחרתי אותם על פי האופן שבו הם משחקים כדורגל, אלא רציתי להיות בטוח שהם יודעים לשחק מול מצלמה. הכדורגל הוא בונוס, לא הדבר העיקרי.
 
"הייתה פה עבודה קשה של המלהקת לימור (שטרית) ושלי. הסתובבנו הרבה חודשים, וראיינו הרבה נערים מכול דרום הארץ. לחלק מהדמויות הגענו מהר, ולגבי האחרים, לקח זמן. אבינועם, למשל, נפל עלינו מייד. הוא קורא לעצמו מאמן-שחקן, כי בשנות ה-70 הוא היה שחקן תיאטרון ומאז הוא מאמן כדורגל. לגבי שלישיית הנערים המובילה, זה לקח יותר זמן. נדיר (אלדד, המגלם את שלומי), למשל, היה האחרון שצירפנו לקאסט, ממש שבוע לפני תחילת החזרות. שלושתם נהדרים בעיני, וקשה לי להחליט מי מהם טוב יותר, למרות שהביקורות התמקדו יותר בדוד (טפליצקי, המגלם את דימה). אין ספק שהיה פה גם אלמנט של מזל. הבעיה העיקרית בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים, זוהי היכולת המוגבלת שלהם להיות קונסיסטנטיים לאורך כמה טייקים, ופה נעזרתי גם ברעות (האן), העורכת, שהצליחה לדלות את הטייקים המתאימים, שעובדים הכי טוב, ולחבר אותם כך שזה ייראה אמין. זה לא מפחית מיכולותיהם ותרומתם של השחקנים, שהייתי מאוד מבסוט מהדרך שהם תפקדו ומההופעות שהם נתנו.
 
"מה שטוב אצל בני נוער זה שהם טבעיים. לימור ואני גם חיפשנו נערים שביוגרפית הם אמנם לא הדמויות עצמן, אבל הם מכירים דמויות כאלה, חוו חלק מדברים בסגנון, וחיים בשכונות שדומות לשכונה שהסרט מתרחש בה".

הסרט מציג בני נוער שרואים את האור בקצה המנהרה, אבל לא מצליחים להגיע אליו. זו השקפת העולם שלך, שהמציאות הקשה גוברת לבסוף, ואין מוצא?
 
"אני חושב שבהרבה מקרים זה מה שקורה. אבל הכביכול פסימיות שיוצאת מסרט, צריכה להיות מסויגת. יש בו גם אופטימיות. כי בסופו של דבר, גם הזיכרון שלי מהילדות מכיל סיפורים של אנשים שמגיעים מרקעים שונים, ובסופו של דבר כן מצליחים למצוא את הדרך ולהסתדר. הפסימיות נובעת מזה, ששום דבר לא נעשה כדי לשנות את המעטפת של הדמויות האלה, שאפשר לקרוא לה מציאות – כאיזה שם כולל – המורכבת מהרבה דברים, שירותי הרווחה וכו`. אם שום דבר לא נעשה כדי לחזק אותם מהכיוון הזה, אז הרעיון שלבד הם יצליחו לצאת מהמקום שבו הם נמצאים, זוהי הפיקציה האמיתית". 

 גם בפרויקטים הבאים תעסוק ב"קולנוע חברתי"?
 
"שאלה קשה. זה אמנם יישמע אולי מתחסד, אבל לא באמת באתי ואמרתי, עכשיו אני עושה סרט חברתי, אלא באמת רציתי לגולל את הסיפורים של הנערים שפגשתי בהם. יש לי מודעות חברתית מאוד גבוהה, אני לא יכול להתכחש לזה, ואני כן רוצה בשלב הזה לגולל סיפורים שעוסקים בדברים דומים. אני מאוד אוהב במאים שמצליחים לעבור מז`אנר לז`אנר, אבל כרגע אני חושב שיש לי עוד דברים להגיד בנושאים שקרובים ל`וסרמיל`. אם יתאפשר לי לעשות עוד סרט, הסיפורים הבאים שמתרוצצים לי בראש עוסקים גם הם עדיין ביקום הקרוב לסרט הזה".