שביעות רצון מוסרית

"אגנס של אלוהים" הוא ממשפחת המחזות שהאמריקאים אוהבים, הוא נושא מסר ברוח "אולי בכל  זאת  נחזור בתשובה", ויש בו מרכיב של סיפור מתח, סודות מהעבר ונשמות טהורות. כל אלה מצויים במחזה הזה של ג`ון פילמייר מ-1982, המועלה עתה בבית צבי, שעלילתו מתרחשת במנזר בעקבות חשד לרצח של תינוק בן יומו שנמצא שם בסל אשפה בחדרה של אחת הנזירות. פסיכיאטרית בכירה נשלחת על ידי בית המשפט לבדוק אם הנזירה החשודה חולת נפש, ודינה לאשפוז, או אחראית למעשיה ודינה לבית סוהר.
 
להערכתי המחזה היה יכול להתרומם מעל לממוצע של שביעות הרצון המוסרית העוברת מהמסר שלו, אם עניין זה לא היה חותם את המחזה אלא דווקא פותח אותו. או אז המחזה לא היה מסתיים כהטפה או תעמולה, אלא כתיאור דרמטי של מסע הפסיכיאטרית מעמדה של מדענית אפיקורסית למצב של אמפטיה אנושית הנאחזת באפשרות של אמונה דתית. מעניינת כשלעצמה ההשוואה שניתן לעשות בין המחזה הזה לבין "אקווס" לפיטר שאפר האנגלי, שהועלה אף הוא לא מכבר בבית צבי, שגם בו מתבקש פסיכיאטר לחשוף את עולמו של צעיר שעשה מעשה מחריד, וגם בו עומדת במרכז הדיון האמונה הדתית, וגם בו עובר הפסיכיאטר תהליך נפשי, אישי ומקצועי.
 
ביחס ל"אקווס" "אגנס של אלוהים" לוקה בפשטנות ובעמימות של הפיענוח, וגם במסר מרגיז. אבל מה שטוב בו שהוא מחזה בסיסי מאוד, דיאלוגי, שנישא באמצעות שלושה תפקידים בלבד, תובעניים מאוד, ללא אפקטים בימתיים מרתקים. שלוש השחקניות נדרשות לכושר ביטוי והבעה ברמה הגבוהה ביותר.
 
את אלה ממלאות היטב שלוש שחקניות צעירות, בוגרות המחזור שסיים לימודיו רק לפני כחודש, בבימויה המדויק מאוד של אילנה קיויתי, שהכינה את הנוסח העברי הנאות ועיצבה יפה את חלל הבמה, בסיוע תאורה טובה של אורי מורג, וענת זמשטייגמן, שהדריכה את השלוש בהגשת הטקסט.
 
את תפקיד הפסיכיאטרית מעצבת בקפידה מדוקדקת לפרטיה, וברגישות עצורה סיוון כרשטטנר שהייתה טובה מאוד גם ב"אקווס" כשופטת-המאהבת שמטילה על הפסיאטר את המשימה. התפקיד שלה הפעם תובעני יותר, מהותי להבנת המתרחש, והיא מיטיבה להעביר את ההארות שלה למה שהיה המתקבלות בזו אחר זו.
 
ליז רביאן נוגעת ללב בטוהר ובתום שהיא מעצבת בתפקיד אגנס, הנזירה החשודה ברצח התינוק. רביאן בונה היטב את העולם המנותק שבו היא מקיימת את עצמה.  אבל ככל שזה מרשים ומרגש התפקיד הקשה הזה תובע להמשיך את העבודה עליו ולעצב שינויים מהותיים המתחייבים משתי תמונות ההיפנוזה ובעיקר אחריהן, כאשר האמיתות המודחקות והמוכחשות של חייה יוצאות לאור. 
 
שירלי הלר בתפקיד אם המנזר מתגברת יפה  על פער הגילים בינה לבין הדמות שהיא מגלמת. היא איננה מעמידה פנים של אישה בגיל מתקדם מאוד, אלא בונה דמות אמינה מאוד, הנעה על חוט דק בזהירות רבה שלא ליפול אל התהום שהאמת פוערת בהדרגה מתחתיה. הלר מצליחה לשדר חרדה אמיתית המתבצרת בתוכה ככל שחשיפת האמת מתקדמת, והיא מיטיבה לבטא בנגיעות רכות ובהומור דק את האנושי, הנשי והאימהי שבה מבעד למחסה גלימת הנזירה ומעמדה כאם המנזר. 
 
הצגה מעניינת וראויה לצפייה בזכות משחקן של שלוש השחקניות המבטיחות האלה.