להתלבט עם הטקסט

אני לא מאמין שישנו עוד מקום בו מלחינים שירי משוררים בכמויות הנהוגות בארץ. החל מפסטיבלים לשירה וכלה במחוות גרנדיוזיות  ב"צוותא", ב"תמונע" ובבית ביאליק. מעניין שאין ערבי קריאת שירים ללא השתתפות  זמרים וזמרות. האם ניתן להשמיע שירים ופרוזה ללא  מוזיקה? מה קורה עם כל הלחנים הנכתבים לערבים חד פעמיים? האם שיר הנכתב ללא כוונה שילחינו אותו מרוויח מהלבוש החדש שלו?
 
מסגרת "שירה פלוס" שונה בעריכה ובהתמקדות שלה. לא מחווה –אלא טיפול בספר אחד – והפעם "אותו הים" של עמוס עוז. לא אוסף מלחינים אלא מלחין אחד – שאול בסר, והערב מאורגן להפליא-  זורם כיחידה אחת ללא הפסקות. על הבמה –בסר מלווה בתזמורת קטנה והזמרים והשחקנים עולים ויורדים ממנה.
 
הקהל שהצטופף בארבע אחר הצהריים  היה שונה מהקהל הרוקיסטי הצעיר המגיע שעה אחרי פתיחת הדלתות. האולם שאינו מיושב במלואו בכיסאות לא יכול לתת מענה מלא לקהל שחלקו מבוגר, נאמן לסדרה החודשית אך השתכח ממנו הכלל "באת מוקדם –תפסת כסא". בתחילת הערב נמלאתי דאגה:בסר החל לנגן צלילים ענוגים לקראת קריאתה של ליאורה ריבלין, שלא יכלה לא להיות מושפעת מהאווירה הלירית: הקריאה בהכרח הפכה לסנטימנטלית, גם אחרי שבסר הפסיק לנגן, אך מיד כשהושר השיר הראשון התברר שהפתיחה הפסנתרית התייחסה לפתיחת הקטע המוזיקלי הראשון ואז החלו העניינים לזרום בשטף.
 
הקורא הטוב ביותר היה לדעתי השחקן שמעון מימרן, המזוהה בדרך כלל עם חנוך לוין. הוא מצא את הטון היותר יבש, יותר מדויק,יותר רלבנטי לתכני הרומן. בסר הוא מלחין מצוין אך לא זמר גדול. בכל זאת כאשר הוא שר טקסט ובה בעת מימרן מקריא את הטקסט, מתקבל המיזוג אליו שואף קלדרון: העצמת כוחו של הטקסט כשמצורפת  לו מוזיקה.
 
ליאורה ריבלין הלכה והשתפרה ככל שהטקסטים שלה היו יותר פרוזאיים ופה בא הרגע לדבר על השתתפותו של עוז בערב: עוז הסביר כי זהו הרומן התל -אביבי שלו,הרומן שהוא בו זמנית ספר שירה ולו היה יודע להלחין-היה כותב את המוזיקה. לדבריו:" הספר נועד לשיר ולרקוד". הוא מבקש מהספרנים והספרניות לא לשים אותו במדף ספרי השירה או הפרוזה אלא לשנות את מקומו ולתת לו לקפוץ ממדור למדור. עוז ידוע בקולו העשיר בניואנסים וביכולת הרטורית שלו. לדעתי הוא קרא יותר מדי טוב, בקלות, ללא לבטים ולכן אולי אהבתי יותר את אלו שנידונו להתלבט עם הטקסט, כמו הזמרים יהלי סובול וחן קליין.
 
סובול, המנוסה יותר, הגיש בצורה מעוררת כבוד שני שירים ויצר קשר טוב עם בסר ותזמורתו, קליין שרה יפה אבל נשארה בתוך עצמה ולא ממש התחברה לשאר הגורמים שהיו על הבמה.
 
הישגו הגדול  של בסר (וכמובן של קלדרון) הוא ביצירת מכלול זורם -  יצירה אחת ולא קטעים מפוזרים כנהוג במקומות האחרים. הרבה חום זרם מהבמה לאולם, הקהל היה מוקסם, אסיר תודה, והרבה במחיאות כפיים: משכו של הערב, כ- 50 דקות, היה אחד הגורמים להצלחתו. אין בעיה לנצל יותר קטעים מהספר ולהתפרס על פני שעתיים עם הפסקה. פה היה ריכוז ותמצות, לא היה צורך בהפסקה –והסאונד המצוין במסגרת האינטימית של מאה איש יצר חשק להמשיך ולשמוע. אם זוהי הרמה הכללית של מפגשי "שירה פלוס" אני ממליץ לרוץ בפעם הבאה ולהגיע לפחות רבע שעה לפני הזמן הנקוב.
 
"שירה פלוס" -  מפגש בין עמוס עוז לשאול בסר. קריאה והלחנה של שירים מתוךהספר "אותו הים". קריאה: עמוס עוז, שמעון מימרן, ליאורה ריבלין לחנים ונגינה: שאול בסר , שירה: יהלי סובול וחן קליין , "לבונטין 7 " יום שישי, 16/11