מחול - "סרט זה דבר קדוש"

במאי הסרט "אבידות ומציאות", שבי גביזון, מסביר איך ניתן, ולמה צריך לעשות כשניתן סדרת טלוויזיה וסרט בו זמנית. בשיחה הוא גם מרחיב על שיתוף הפעולה עם דנה מודן, עומד על ההבדלים בין עשייה לטלוויזיה ולקולנוע, ומסביר למה חשוב לו לעבוד תמיד עם שחקנים מנוסים

"דנה הפנימה אותי"

את "הגרסה המלאה" של "אבידות ומציאות" נוכל לראות בעוד כמה חודשים, כשהסדרה תוקרן בטלוויזיה. בינתיים מציעים לנו יוצריה, הכותבת דנה מודן והבמאי-כותב שבי גביזון, את גרסת הסרט. אני שואל את הבמאי אם היה נכון לחתוך מהסדרה גם סרט, על הדרך. לגביזון אין בכלל היסוס: "כשיש שם סרט, אז צריך לעשות סרט", הוא אומר. "סרט זה דבר קדוש, אם הוא נמצא בתוך החומרים ואנשים יכולים לבוא לבית קולנוע וליהנות מסרט, אז יש לעשות אותו".

כבר בשלב הכתיבה זה התחיל במחשבה שהסיפור של שלוש האחיות יתאים לסדרה וסיפורן של שתיים מהן לסרט?

"לא. זה התחיל כסיפור על שלוש אחיות, ורק לקראת סוף הכתיבה פתאום זיהינו שאפשר לבודד סיפור אחד ולהפוך אותו לסרט. מבחינת הביצוע, אלה היו אותם צילומים, והסרט נמצא כולו בתוך הסדרה. הסרט הוא רבע מהסדרה".

שיתוף הפעולה בין גביזון, 47, ומודן אינו חדש. כשהוא שימש כראש מחלקת הדרמה ב`רשת` והיא הייתה טאלנטית בולטת של הזכיינית, השתתף גביזון יחד איתה בכתיבת סדרתה המצליחה "אהבה זה כואב". וכעת זו פעם שנייה שיצירה כתובה משותפת של השניים מגיחה לשיפוט הקהל, בקולנוע ובטלוויזיה.

בשעת הצפייה ב"אבידות ומציאות" הייתה לי הרגשה שהכתיבה המאוד אופיינית של דנה, בעיקר בניסוח הדיאלוגים בין הדמויות, גונבת ממך קצת פוקוס ככותב וכיוצר

"מה פתאום. מאיפה הבאת את זה?".

בהשוואה לשלושת הסרטים הקודמים שלך - זה לא אותו דבר

"באופן טבעי לכל סרט יש את האמירה שלו, ואם הוא שונה באופן כזה או אחר, זה לגיטימי. נכון שיש בסרט טקסטים קלאסיים של דנה, כי בפועל את הכול היא כתבה. אני לא כתבתי שורה אחת בתסריט הזה, אבל עיצבנו ביחד את הסצינות, את הסיפור ואת הדמויות. אבל בפועל, היא הלכה הביתה וכתבה לבד. אז סביר להניח שהמילים עצמן יהיו הרבה יותר שלה מאשר שלי, למרות שגם כשכתבנו עשינו סימולציות של דברים. בסופו של דבר, קשה לשים את האצבע בדיוק ולהגיד מה שלה ומה שלי. במקרים מסוימים היא הפנימה אותי וכתבה אותי כאילו זה שלה".

"האיפוק יותר חזק מהבגידות בסרט"

במרכז הסרט, שמוקרן החל מסוף השבוע שעבר בבתי הקולנוע, האחיות תמרה (מיה דגן) ומיה (שרה אדלר), שמתגוררת בניו יורק ובאה לסייע לאחותה בטיפול באביהן הגוסס. כשהיא רוצה לחזור לחו"ל, מתברר למיה שהוצא נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ, וגיסה דודי (אלון אבוטבול), פסיכיאטר ובעלה של תמרה, לוקח אותה חזרה לביתו הנטוש של האב המאושפז. שם היא מגלה, להפתעתה, את תמרה עושה סקס עם בחור איתו היא עובדת, ברי (ליאור אשכנזי), הנשוי למיכלי (לירון וייסמן). תמרה מסתירה מדודי את עובדת בגידתה של אשתו-אחותה בו, אבל גם בין שניהם ניצת זיק של תשוקה אסורה. השניים מנסים לחמוק מהמלכודת-תסבוכת המשפחתית-ריגשית. מיה עוברת לגור עם אהוב נעוריה גילי (זהר שטראוס), הממהר להכריז שהם עומדים להינשא. דודי מנסה במקביל לעבוד עם תמרה על הצלת חיי הנישואין שלהם. מיה, סופרת ספרי ילדים, גם תיפול קורבן לסוג של הטרדה מינית מצידו של מו"ל סוטה אליו הגיעה עם אחת מיצירותיה, מה שיגרום לדודי לנקוט במהלך קיצוני.

הסרט מתאר חברה תל אביבית שיש בה אחיות בוגדות ונבגדות, גבר בוגד עם אחת מהן סוטה מין ועוד. ממש סדום ועמורה.

"אני לא רואה את זה כמוך. אני חושב שהאיפוק חזק יותר בסרט מאשר הבגידות. יש כאן בחורה שמאוהבת בבחור, אבל בגלל שהוא הבעל של אחותה, היא לא עושה איתו כלום כמעט כל הסרט. אין פה אמנם צדקנות, ויש אווירה אולי חופשית יותר, אבל לא הייתי אומר סדום ועמורה".

שמעתי לא מעט תגובות בנוגע לסוגיות המוסר שהסרט נוגע בהן

"אם זה גורם לאיזה סוג של דיאלוג ומעלה את כל נושא הנאמנות, אז אני אשמח. אבל אני לא מרגיש ככה. אני חש שהסרט דן בזה, אבל לא מותיר תחושה שאין ואין ואין, אלא אולי אפילו להפך. יש כאן אנשים שאולי חרגו מנורמות מסוימות, אבל בסופו של דבר הם חושבים על זה ונענשים קצת על זה. זה לא שהבוגדנות משתלמת בסופו של דבר, או שהסרט מטיף לה. הסרט שם את הדברים כמות שהם".

הרושם שהתקבל אצלי הוא שבניגוד לשלושת סרטיך הקודמים, "שורו" (90`), "חולה אהבה בשיכון ג`" (95`) ו"האסונות של נינה" (2003) - "אבידות ומציאות" הרבה יותר ריאליסטי ופחות מדי נטוע בחלום, בפנטזיה ובהזיה מאשר הקודמים. לא חבל?

"אני לא חושב שאתה צודק. גם `חולה אהבה בשיכון ג` היה מאוד ריאליסטי ולא פנטסטי. ב`האסונות של נינה` יש איזה אלמנט קל פנטסטי, אבל אז הסרט יוצא נגד הפנטזיה. אני מרגיש שגם `אבידות ומציאות` נפלא ויפה, ואני גאה בו ואוהב אותו אהבה עזה. מבחינתי, הוא כמו כל שאר הסרטים שעשיתי. כמובן שאף אחד מהסרטים אינו דומה אחד לאחד לאחר, אבל כשבוחנים אותו היטב מגלים את כל האלמנטים שיש בסרטים האחרים, פחות או יותר. עקרונית, זה סרט שלי לכל דבר, בדיוק כמו האחרים".

"גם הסדרה תהיה קולנועית"

כאחד שהתנסה גם ביצירה קולנועית וגם בטלוויזיונית מה האבחנה שלך להבדל בין המדיומים

"בסך הכול מבחינת האמצעים להעברת הסיפור, זה בדיוק אותו הדבר. אבל השוני המהותי הוא שבסיפור הקולנועי הרגע הוא המשמעותי, בעוד שבסיפור הטלוויזיוני החיבור בין הרגעים הוא המשמעותי. זאת אומרת, בטלוויזיה חשובה הריצה בתוך הסיפור יותר מאשר הרגעים עצמם, שחשובים יותר בסיפור הקולנועי. לשמחתי, אני מרגיש שב`אבידות ומציאות` יש סיפור קולנועי נטו, והסדרה תהייה גם קולנועית. לא כופפנו את הסרט לכיוון הטלוויזיה, אלא להפך, את הסדרה לכיוון הקולנוע. הכול נעשה מתוך הקפדה קולנועית, וכל הכלים בהם השתמשנו היו קולנועיים. אני חושב שהסדרה זכתה, בגלל שעשינו סרט".

איך בחרת את השחקנים המובילים – מיה דגן, שרה אדלר, אלון אבוטבול וליאור אשכנזי? האם הם היו הבחירות הראשונות שלך, והאם התייעצת בנושא עם דנה מודן?

"אני לא מתייעץ עם אף אחד כשאני מרכיב קאסט, וגם אם אני מתייעץ, בסופו של דבר ההחלטה היא שלי בלבד. אני הבמאי וזה תפקידי. במקרה הזה, עשיתי אודישנים לכולם, לכל התפקידים. אלה לא היו הבחירות הראשוניות שלי, היו בחירות אחרות לפני כן. זה סוג של הזרימה הקיימת בתהליך היצירה".

אני מניח שבשרה אדלר בחרת עוד לפני שצפית ב"מדוזות"

"כן, `מדוזות` עוד לא יצא אז. בחרתי בה על פי אודישן שהיא עשתה כשהייתה בהריון. ופשוט חיכיתי לה עד שתלד ותוכל להצטרף אלינו"

אבוטבול ואשכנזי מופיעים במקביל גם ב"רק כלבים רצים חופשי"

"כן. לא ראיתי את הסרט הזה, אבל נכון ששניהם מככבים גם שם. זה לא היה בתיאום, מה אני יכול לעשות, זה קורה".

"שחקנים מנוסים פחות מנייריסטים"

אמרת בריאיון קודם שאתה מעדיף לבחור שחקנים בעלי ניסיון מאשר פנים חדשות. למה?

"לא יודע למה אני צריך ללכת להרפתקה, כשיש לי דרך בטוחה יותר. אני בהרפתקאות בשאר האלמנטים של הסרט, כמו התסריט, מבנה הסצינות. הכול זה הרפתקה אחת גדולה, אז איפה שאתה יכול לרפד את עצמך ולשים רשתות ביטחון, אז למה לא. מה גם שהאנשים האלה הם באמת מהמוכשרים ביותר. לא סתם הם הגיעו לאן שהגיעו. אני לא לוקח כוכבנים, אלא שחקנים משובחים, שגם אצלם לראות דברים שהם עושים קצת אחרת, ולגלות בעצמם בתפקיד מסוים מחוזות חדשים. אני נהנה לעבוד עם שחקנים מנוסים, אני אוהב אותם, הם קרן האור בעבודה שלי. באופן פרדוקסלי הם גם הכי פחות מנייריסטים, בגלל שהם יודעים היטב את מקומם ומה הם שווים. פחות משחקי כבוד, הרבה יותר פשוט איתם. הם רגועים יותר בקטע של נלחמנו נלחמנו, אז בואו נעשה עכשיו אמנות קצת".

העובדה ששלושת סרטיך הקודמים זכו הן באהבת הביקורת והן בחיבוק הקהל לא הלחיצה אותך, כאילו יש איזה רף שצריך לעמוד בו?

"לא, כי כשאתה עושה סרט, אתה עושה אותו קודם כול כאילו אתה הוא הקהל. סרט שלא תרגיש נבוך כשאתה רואה או מראה אותו. ואם עברת את הרף הזה – כל השאר זניח. אני מקווה שהקהל והביקורת גם יחד יאהבו אותו. זה כל מה שאפשר לקוות, אבל אי אפשר לדעת אף פעם מה יקרה עם הסרט, לא בקופות ולא אצל הביקורת. תמיד אמרתי את זה, אבל עכשיו נוכחתי בזה יותר מאשר בעבר, כי יש ביקורות מעורבות, חלקן לא ממש טובות, דבר שלא הרגילו אותי אליו בסרטים הקודמים שעשיתי".

תרצה לעשות עוד דברים משותפים עם דנה מודן?

"הלוואי. אבל מהניסיון שלי, כשדברים טובים עובדים טוב, הם לא ממשיכים, איכשהו. ככה העולם בנוי, פתאום החדר נהיה קטן מדי לשני אגואים. אבל אולי. דנה היא מוכשרת מאין כמוה. היא רק בתחילת הדרך, ובעיני היא מהיוצרות החשובות פה. היא יכולה להיות משני צדי המצלמה, היא יכולה לביים. בעצם, היא יכולה לעשות כל מה שהיא תרצה. היא מוכשרת מאוד".