המציל: יובל ברגר

גבר מרוקאי מקבל פיק ברכיים בבוקר למחרת ליל הכלולות. אשתו נותרת בודדה וגלמודה, מחכה שלושה חודשים עד שהוא חוזר. בינתיים היא מפתחת מערכת יחסים עם בחור הומו מוונצואלה רק כדי לעורר את יצר הקנאה של הבעל אם וכאשר יחליט לחזור. על הדרך יש גם איזה עניין עם מחלת האיידס, עם עורך דין שמאיים לזרוק את כולם מהדירה ושכן טפיל שכל מה שמעניין אותו זה שהמקרר של שכניו יהיה מצויד היטב.  במילים אחרות – קומדיית מצבים טיפוסית שיכולה להצחיק אבל גם יכולה שלא. במקרה של  "שלושה בחצי דירה" האפשרות השנייה שלטה ברוב המופע.
 
למרות שהטקסטים זרמו דווקא לא רע מפיהם של שלושת השחקנים המרכזיים – אן קונופני, רון שחר ויובל ברגר – משהו שם לא עבד. יותר מדי פעמים השחקנים הגיעו לפאנצ`ים ולא הצליחו לגרום לקהל להגיב. אולי אם האולם היה מלא, זה היה מורגש פחות, אבל במוצאי שבת בתיאטרון היהלום הצלחתי גם מהשורה השישית לראות את חילופי המבטים בין השחקנים כששמעו את הדממה שהגיעה מכיוון הקהל.
 
מי שמצליח להציל את ההצגה (אם אני שמה בצד לרגע את הגוף הסקסי של רון שחר שנחשף שוב ושוב לאורך המופע) הוא יובל ברגר. המבטא, סיבובי האגן, הבלבול החינני בין מ` ל-נ` והחיוך המתנצל בכל פעם שהוא לא מבין מה רוצים מהחיים שלו היו מצחיקים ומדליקים. כשהוא ניסה ללמד את רון שחר איך עושים ספונג`ה, אפילו לי התחשק לכמה שניות לקחת את הסמרטוט ביד. הניגוד בין האגרסיביות שנדרשת מתפקידו של שחר לבין העדינות והקופצניות שמביא איתו ברגר מצליחה לייצר מצבים מצחיקים, ובניגוד להרבה חלקים בהצגה מעורר את הקהל לצחוק.
 
 את אן קונופני  לעומת זאת, קשה יותר לסבול לאורך המופע מכיוון שחלק גדול מהטקסטים שלה היא פשוט צורחת בלי שום סיבה. אמנם התפקיד שלה הוא של אשה שאמורה לשלוט בשני הגברים הסוררים שנקלעו אליה לדירה, אבל מכאן ועד צרחות צורמות קיים מרחק גדול מאוד.  לקונפוני יועיל מאוד להפוך את הדמות של קטיה למעט יותר מתוחכמת ומעט פחות מתחכמת, ולא להשאיר את הדמות שטחית, לא מעניינת ומחרישת אוזניים.
 
הדבר שהכי הפריע לי בהצגה היה ההיצמדות של הכותבים לסטריאוטיפים מיושנים שאבד עליהם הכלח  כבר לפני שנים.  הגבר המרוקאי שלא מסוגל לבקש סליחה בלי לשחרר איזה כוסאמממממק עסיסי, הגבר הישראלי שכל כך פוחד ממחויבות וטס להודו כדי לנקות את הראש, האשה הרוסיה שנתפסת על חם ומוכיחה שוב עד כמה הן לכאורה טובות רק במשהו אחד, השחקן האתיופי שהוא סבל ושליח פיצה ומתחנן לטיפים של הישראלי.  ולקינוח - הריון קטן שכאילו מוחק את כל חטאי העבר ומשיב את הגבר לזרועותיה החמימות של אשתו. אפילו את תפקיד השכן שעשוי היה להצמיח הפוגות קומיות נאות, הצליחו לפספס. הרי שכן שבא, מקטר על הכל ולוקח מכל הבא ליד ראינו כבר עשרות פעמים (ראו למשל קוזמו קרמר מסיינפלד). כאן היו סצינות בינוניות, טקסטים רדודים והשכן הגרגרן נראה כמו קריקטורה לא מוצלחת של עצמו.
 
נחוץ שיפוץ רציני כדי לשדרג את "שלושה בחצי דירה"   -להיפטר מהדימויים הבנאליים והשחוקים, להשקיע מעט יותר בתפאורה ובאביזרי הפרופס (ואם השכן בא לקחת אבטיח, אפשר לדאוג לפחות לאבטיח אמיתי??). אם זה יקרה  אולי יהיה פה מופע מצחיק וסקסי שכייף לסגור איתו את השבוע ולפתוח איתו אחד חדש. בינתיים לא כל כך.