אני לא מחשיבה את עצמי כצרכנית היסטרית של תרבות גבוהה. לא תמצאו אותי שורצת ב"מועדון הסרט הטוב", קוראת טורי ביקורת על מופעי אופרה או מחול, ובכלל , לטוב ולרע, אני בנאדם של לחם ושעשועים.
להופעה של אמה שפלן הגעתי די במקרה, ידעתי שבעבר היא תרמה את קולה לפרסומת של עיתון "מעריב", ושמעתי שיר או שניים מהרפרטואר שלה. קול כמו שלה לא מוצאים תחת כל עץ רענן, ולכן החלטתי להרחיק בשבילה עד קיסריה. מה אני אגיד לכם, היה מ-ד-ה-י-ם.
אמה שפלן היא כוכבת בצרפת (וזכתה בעבר גם בתואר האישה הסקסית ביותר). לארץ היא הגיעה לשלושה מופעים, כולם בקיסריה. אמש היה מופע הבכורה, והאמפיתיאטרון הרומי בקיסריה לבש חג.
לאמנים שמופיעים בקיסריה יש הרגל מגונה להסתיר את הנוף של האתר העתיק במסך שחור שעליו מוקרנים קטעי וידאו ושאר פירוטכניקה, וכך נחסם מפני הקהל היופי המדהים של האתר שייחודו הוא דווקא בפשטות שלו. במופע אתמול העתיקות של קיסריה מוארות בתאורה מתחלפת. תחתית הבמה מעוטרת במנורות כתומות, והבמה עצמה לובשת ופושטת אורות בהתאם למקצב השירים.
אחרי "מופע חימום" עולה לבמה שפלן. דקת גזרה עם קול ילדותי, היא לא רוקדת על הבמה או מנסה לסחוף את הקהל עם זיקוקים וריגושים אחרים. ובכל זאת, מהרגע שהיא פותחת את הפה יש מן קסם באוויר שלא מותיר מקום לספק - האשה הקטנה-גדולה הזו הופכת את האופרה למוזיקה שמדברת לכולם.
לאורך כל המופע מלווה שפלן בשני רקדנים מופלאים, שבזים לכוח המשיכה ולגבולות הגמישות של אברי הגוף. הם נעים סביבה בתנועות חתוליות, מתאימים את תנועות הגוף באופן מושלם לשירים, כשהם על הבמה הקהל מהופנט. אפילו שפלן זזה הצדה כדי לתת להם את מלוא המקום.
את המופע מלוות גם התזמורת הסימפונית של רעננה, בניצוחו של רני קלדרון, ומקהלת קורל. בנוסף, יש על הבמה גיטרות חשמליות, תופים קלידים. השילוב בין המוזיקה האופראית, הסינטיסייזרים והכינורות תופס את האוזן כבר מהשניות הראשונות. לא צריך להבין את המילים של השירים, מספיק לשבת להסתכל על האמפי העתיק ולתת לקול של אמה שפלן לקחת אתכם הכי רחוק שאפשר.
בכלל, הבמה של שפלן ריקה לחלוטין. אחת לכמה שירים שפלן יורדת ומחליפה תלבושות, שכל אחת מהן היא פרויקט בפני עצמו. בתחילה היא עולה בשמלה לבנה, אחר כך מחליפה למעין שמלת ענק ובסיום היא עוטה שמלה אדומה עם שובל ארוך שמכסה את כל הבמה כמעט. השילוב של הקול שלה, הכינורות, קולות המקהלה והכלים החשמליים יוצרים אווירה שכמוה חווים פעמים מעטות במשך החיים.
באחד משיאיו של המופע שרה שפלן גרסה משלה לשיר "הדרך לקיסריה" (אלי, אלי). הקהל, שעד לאותם רגעים הקשיב ומחא כף בין הקטעים, מצטרף בשירה חרישית. כאילו כדי לא להפריע לקול הטהור של שפלן להמשיך ולתת את הטון בשיר.
היא מודה לקהל בקול ילדותי. היא מרכינה את הראש בין השירים. כשמסתכלים עליה מהצד אי אפשר להבין איך היא מצליחה להגיע לגבהים ולאיכויות ווקאליות האלה.
אתמול, בדרך מקיסריה לתל-אביב נשבעתי לקנות עוד היום את הדיסק של שפלן. ככה, כי גם לאנשי הלחם והשעשועים מגיע לפעמים לטעום את טעמו של גורמה.
20/05/2004
:תאריך יצירה
|