גרסה לטינית
בראשית שנה הקרבה תחל ככל הנראה הפקת הסרט "המראתו של דיאגו", על פי סרטו של שמי זרחין, "הכוכבים של שלומי". אחת השושבינות המרתקות בסיפור היא סלמה האייק, שחברת ההפקות שלה אמונה על יצירת הסרט החדש. שמי זרחין מספר איך התהווה הכול: "הראשון שצפה בסרט בלוס אנג`לס, בפסטיבל הסרטים הישראליים, היה המפיק טום קון, שהתחיל את התהליך. הוא יצר קשר עם איתן (אבן, מפיק הסרט), שהייתה ביניהם איזושהי היכרות מוקדמת, עשרות שנים אחורה, וביקש את רשותו להתחיל לגלגל את העניין. בזמן די קצר הגענו לסיכום עקרוני, בעניין הכיוון אליו הוא מתכוון ללכת. ואז בעצם התחיל תהליך של שופינג. במקרה זה אתה לא לוקח תסריט, אלא סרט שכבר קיים. אז מסתובבים עם הדי.וי.די בין אולפנים, על מנת לגייס גוף שיממן את ההפקה.
"הוא הראה אותו לבמאים שונים בהוליווד, ואיכשהו התקבצה סביב הסרט חבורה של אנשים מהוליווד, חלקם שייכים ל`קבוצה המקסיקנית` של הבמאים, שמאוד חזקה היום בהוליווד. נהייה איזה מין מועדון מעריצים סביב הסרט, שבעקבותיו קיבלנו טונות של תגובות נלהבות מאנשי התעשייה שם. אחד האנשים שנכנסו לעניין ודחפו אותו הוא הקטור אליזונדו, עוד לפני סלמה האייק. כנראה שהוא פנטז על גילום הדמות שבמקור עשה אריה אליאס, למרות שיש לו גם איזה חלק הפקתי בפרויקט".
האם חשבו שם כבר על ז`אנר או קונספט שימתג את הפרויקט?
"השאלה הייתה אם לעשות עוד פעם קומדיית התבגרות מרגשת, שיש כאלה לא מעט, או באמת למצוא איזו דרך שתצדיק את העניין. האמריקנים שמים את היד על הרבה סרטים זרים, בשנים האחרונות בעיקר על כאלה מהונג-קונג. אחד מהם הפך להיות `השתולים`. איתן ואני נכנסנו לעניין בלי התלהבות יתרה, כי עברנו את זה קודם. היה לי כבר כמעט חוזה חתום דומה על `לילסדה`, ואפילו לגבי `מסוכנת`, שלא ממש הצליח, עד לפני שלוש שנים הציקה לנו איזו מפיקה שרצתה להפוך אותו לסרט אמריקני, שיביים איזה במאי הונגרי. כאמור הם שוקלים המון דברים, אבל המימוש של רימייק מסרט זר נורא נדיר. `הכוכבים של שלומי` הוא הישראלי הראשון שזוכה לכך.
"בעניין הקונספט, בשלב מסוים התגבש הכיוון הלטיני. כשקון התחיל להתעניין אצלנו בפרויקט, אמרתי לו שהייתי מאוד שמח שהם ישמרו את הצד האתני של הסרט, ושאפילו יעשו סרט שחור. שיילכו להרלם, שימצאו סביבה מקבילה אמריקנית, שתתאים למשפחה הישראלית שחיה איכשהו את הדימוי המרוקאי שלה, כשהסרט עוסק כל הזמן בפער בין דימוי חיצוני לדימוי פנימי. הרי האמא במקור שונאת מרוקאים, אבל בסוף מתברר שהיא מרוקאית, כל הזמן צוחקים על זה וחיים את זה. אחד הדברים שמגדירים בישראל דימוי חיצוני זו השתייכות עדתית, והסרט מתייחס לזה בדרך קומית.
"גם האמריקנים חשבו שזה אחד הדברים היפים והמיוחדים בסרט, ולכן קון קיבל את הרעיון. בהתחלה הם באמת בדקו את האופציה לעשות סרט ספייק לי, אבל אחרי מחקר שווקים קטן התברר שהשוק הזה נורא קטן, מסיבות סוציולוגיות שונות. לעומת זאת, כל העניין של הלטינו הוא שם בעלייה מטורפת, גם בטלוויזיה וגם בתעשייה בכלל. הספרדית הפכה לשפה `אמריקאית`, הקהילה היא עצומה, וגם השוק מעבר לארה"ב, דרום אמריקה וכו`, מאוד גדול".
אנטי-תיזה לסרטי המאה-מאתיים מיליון דולר
איך נכנסה סלמה הייאק לסיפור?
"תוך כדי החיפושים אחר גוף הפקתי, הגיעו אליה ולחברת ההפקות שהקימה עם ג`ורג` לופז, `ונטאנאזול` (המתמחה בסרטים בעלי אוריינטציה לטינית). היא אישה קשוחה, אבל מאוד אינטליגנטית ובעלת אמביציה. כרגע היא נישאת על גלי ההצלחה הטלוויזיונית של `בטי המכוערת`, שאף היא חשפה את הקהילה הלטינית המאוד גדולה. היא החליטה לקחת את זה, ומאחר שהחברה שלה ממומנת על ידי אולפני אם.ג`י.אם, הם בעצם מפיקי הסרט וגם יפיצו אותו, כפי שהם יודעים".
כלומר, קיבלת הפצה של מייג`ור סטודיו
"הם לא הולכים לעשות את זה במושגים של מייג`ור סטודיו, בגלל שהחזון אצל חלק מהאולפנים, כמו אם.ג`י.אם, שלוקחים חברת הפקה כזאת, זה לייצר עוד `מיס סאנשיין הקטנה` ודברים מהסוג הזה. זה נורא מעניין אותם, לא רק בגלל שאלה סרטים בעלי תקציב קטן, מה שמגדיל את הסיכוי לרווחים אם הם מצליחים, אלא שזו כנראה גם אנטי-תזה, כלכלית ותרבותית, לסרטי המאה-מאתיים מיליון דולר. נמאס להם, אז מחפשים את התום והפשטות, לשמר משהו רענן ובועט, ומרשה לעצמו דברים שהסרטים היותר כבדים לא יכולים להרשות לעצמם".
ראית כבר את התסריט המעובד?
"קראתי כבר את הדראפט השני, שהוא עוד רחוק מהסופי, אבל כבר ניתן לראות שהם שולחים את הרגליים לכל מיני כיוונים. הם לקחו את הסיפור של שלומי, גם בהתאמה ערכית לאמריקה ולאורחות החיים שם. לא רק לשנות את השמות, ובמקום שלומי לקרוא לו דיאגו".
לא הפריע לך קצת שלקחו את זה לכיוון הלטיני? זה עלול לצאת סטריאוטיפי
"זה עניין שלהם, וגם הכול בעיני המתבונן. היו גם כאלה שחשבו שב`הכוכבים של שלומי` יש משהו סטריאוטיפי, לא קלטו בכלל את המסר הכפול על השתייכות עדתית ונושאים מהסוג הזה שהוא עסק בו".
"פה יש לי את האור שלי ואת השפה שלי"
האם האדפטציה פירושה רק מכירת זכויות, או גם אפשרות למעורבות בתסריט ובהפקה החדשים?
"מהרגע הראשון לא רציתי להיות מעורב. לי יש את הקרדיט שלי ולאיתן את שלו, אבל עד כאן. יש לזה כמה סיבות. ראשית, אני במאי ויודע מה זה, ולא רוצה שמישהו יעמוד לי על הראש כשאני עושה סרט וייתן לי הרגשה שאני מובל. כשאני מביים אני מספר, וברגע הזה הסיפור הזה הופך להיות שלי, אפילו אם מישהו אחר כתב את התסריט. אני נורא רוצה שזה ייצא סרט טוב, אז הבמאי צריך לספר כאילו זה שלו. ואם אני אשב שם, כאיזו מין תחנת מעבר לרעיונות ולהבנות שלו, אז חבל. אין סיבה לכך. פרט לכך, מבחינתי החלום היה לעשות את `הכוכבים של שלומי`, והחלום הזה התגשם, ואני חושב שגם התגשם באופן מוצלח, ולמיטב ידיעתי הוא סרט אהוב עד היום. החיים השניים שהוא מקבל עכשיו, זה לא חלום שלי, וגם לא לביים באמריקה או להיות חלק מהפקה אמריקנית. מאוד טוב לי עם מה שקורה לי פה. גם אילו יכולתי לעשות את ה`כוכבים של שלומי` באמריקה, לא נראה לי הרעיון לעשות את אותו סרט שוב".
אופציה כזו בכלל עמדה על הפרק?
"הדברים האלה נידונים החל מהרגע הראשון. האמת היא שקלטנו מניסיונות קודמים שרצוי שלא נעשה פרצוף של אנשים שרוצים לעשות את אותו סרט פעם שנייה, בהפקה אמריקנית, אלא פשוט לתת להם את ההרגשה שאם הם רוצים להפוך אותו לשלהם, נעודד אותם לכך. המקום שהם לקחו אותו אליו מרחיק את הסרט מהמקור, וטוב שכך. בשבילי שלומי זה אושרי כהן, שם זה יהיה דיאגו, אז שרודריגו גרסייה (הבמאי המיועד) יבחר את הדיאגו שלו, את זה שהוא יתאהב בו וימצא בעיניים שלו את הסיפור. בשביל מה הוא צריך אותי? זה עלול להפוך לעבודת שחזור וזה לא נכון והיה מוביל לתוצאה לא טובה. קלטנו את גודל אהבתם לסיפור, כך שאני מרגיש שאת שלי עשיתי ואני לא צריך להמשיך ולהפעיל אותם יותר מדי. אם היה מדובר בסרט המקורי שנמכר להפצה, ועושים לו דיבוב לאנגלית, צרפתית או גרמנית, לא הייתי מרשה להוציא מילה מבלי שזה עבר דרכי וקיבל את אישורי, כי זה היה עדיין הסרט שלי".
ובכלל לא חשבת לנצל את הקשר הזה לבימוי סרטים בהוליווד?
"יש כל מיני פניות והתעניינויות, אבל אני עסוק בכתיבת התסריט לסרט הבא שלי. אני לא קורא עכשיו תסריטים שנשלחים אלי משם, מחכך ידיים בהנאה ואומר שחלומי עומד להתגשם. זה בפירוש לא חלומי".
ואם יישלח אליך תסריט שישבה את לבך?
"זה כבר קרה כמה פעמים, אבל לא היה משהו ששבה את לבי".
וכיוצר קולנוע זה לא נראה לך פיתוי או הרפתקה לעשות סרט אמריקני?
"למה זה צריך להיות פיתוי? המפיקים שם שואלים אותי שוב ושוב אם באמת עשינו את הסרט ב-20 ימי צילום. זה לא נראה להם הגיוני. לעשות פה סרטים זו הרפתקה אמנותית מרתקת. אז יש איזו דעה קדומה ששולטת פה, שהדבר האמיתי קורה שם. אני לא מקבל את זה. השחקנים הטובים נמצאים רק שם? עם כל הכבוד, הם טובים יותר מששון גבאי, אסי לוי, יוסף שילוח, אריה אליאס, דרור קרן, ושאר השחקנים שעבדתי איתם? פה יש לי את האור שלי ואת השפה שלי, ואת הפרצופים שמרגשים אותי. אם אתה עושה שם סרט, זה עניין יותר טכני ואתה נעשה טכנאי בעצם. לא בשביל זה אני עושה סרטים".
תסתפק בזה ש"המראתו של דיאגו" יגיע ביום מן הימים למועמדות לאוסקר
"יכול להיות, מי יודע. אני אשמח מאוד".