הבימה הגולה מביתה שחזיתו עטויה כיום בשחור היא כאלמנה המחפשת ניחומים בחיקם של קושניר ומושונוב בהצגת המצלצלים התורנית
חיקוי לא מקורי
ההצגה המקורית של "39 המדרגות" בלונדון הפכה מהר מאוד ללהיט ענק, קטפה את פרס קומדיית השנה, ומיהרה להתנחל בחיקו של אילן רונן, המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי שלנו. מכאן ואילך מתחילה שרשרת טעויות שתוצאתן הצגת בידור מתחכמת לטובת קופה מתרוששת.
המחזה מתייחס יותר לסרטו של אלפרד היצ`קוק מ-1935 ופחות לרומן המקורי של גון באקן מ-1905. כלומר העלילה – סיפור על איש אנגלי משועמם שנקלע בטעות לפרשיית ריגול ורצח המיוחס לו - נרקמת כחבל שעליו תולים יוצרי ההצגה רצף סיטואציות המוגשות כתיאטרון בתוך תיאטרון, כביכול חושפות את הפעלולים והתעלולים שמפעילים מאחורי הקלעים.
הטעות הראשונה, הקלה ביותר, היא בהערכה המתלהבת שזה יכול לעבוד גם אצלנו. בתנאי כמובן שלצופים יהיה ברור לא רק מה הקשר לסרטו של היצ`קוק, ואיך הוא בא לידי ביטוי, אלא גם למה יוצרי ההצגה בחרו ולעשות זאת כפי שזה נעשה. שלא לדבר על ההערכה שההומור האנגלי נותר כאן ברור לחלוטין גם 60 שנה אחרי תום המנדט הבריטי, ובקרב אוכלוסיה שונה לחלוטין באופייה.
הטעות השנייה - ככל הנראה מחוסר ברירה – הייתה בהיענות לתנאי חוזה הרכישה, אם בגלל התבטלות צד א` (הבימה) נוכח דרישתו של צד ב` (מפיקי ההצגה המקורית), אם כהחלטה רצונית להעתיק את המקור כנתינתו האנגלית המוכחת, עם קרדיט ליוצריה המקוריים פחות או יותר. התוצאה הברורה היא חיקוי שאיננו מביא עמו את משב ההומור האנגלי המקורי.
הטעות השלישית – ההגיונית כשלעצמה - הייתה להפקיד את תרגום המחזה בידיו הטובות של דניאל ליפין שלא יחמיץ הזדמנות לרסס את הדיאלוג בעקיצות לשוניות ישראליות כאילו סאטיריות ובכך הדגיש מאוד את היותו של המחזה אוסף של התבדחויות, שאפילו אם טובות כשלעצמן במקרים רבים, הן רק מדגישות את הטעות הראשונה.
הטעות הרביעית – המעשית ביותר - הייתה בהעמדת החיקוי הישראלי על כתפיהם של מוני מושונוב ואברהם קושניר, שני ליצנים בחסד, שקורעים את עצמם לטובת העניין בסדרת חילופי דמויות מהירה, ומהרגע הראשון ועד האחרון הם נראים כמשחזרים דמויות שגילמו אי-אז ב"זהו זה" המיתולוגית. לכאורה זאת סיבה טובה למסיבה. צמד מוכח שיכול למלא יותר מקופה אחת, וגם בלי סיועם של נתי רביץ א-לה שרמנט קולנועי נוסח קרי גרנט, קלרק גייבל או יורשיהם וסיון ששון בשלושה תפקידים פארודיים מוגזמים במבטאיהם.
אלא שכמו שהתרגום של ליפין, גם ההשתוללות המבדרת של מושונוב וקושניר מדגישה את הפער בין מה שפועל טוב שם - המסורת של התיאטרון האנגלי – לבין מה שפועל טוב כאן – מסורת של התחכמויות וחיקויים אתניים.
בהפסקה אמר לי אחד מעמיתיי כי אני היחיד שצחוקו נשמע באולם. אכן, אני מודה שצחקתי בכל פה בהרבה רגעים במערכה הראשונה. כזה אני, כשמשהו מצחיק אותי אינני כובש את הצחוק במטפחת תחרה רקומה, ולא ממהר לרשום על דף מה בדיוק גרם לי לצחוק (אבל הרגיז אותי).
כשחזרנו למערכה השנייה כבר לא צחקתי, כמעט אף פעם. אבל לא באשמת "תלונתו" של עמיתי, אלא משום הכבדות והשיממון שנשבו לפתע בחוזקה מהבמה. המסורת בלונדון אוהבת הפסקות בעיקר כדי שיהיה אפשר למכור גלידה לצופים – אבל בהצגה הזאת ההפסקה היא לרעת העניין והמערכה השנייה מתנהלת כאילו נגמר האוויר של עלילת-התעלולים והיא פינתה מקום לעלילת-מתח בלשית נמתחת, ולא באמת מותחת.
אני בטוח שבהבימה לא מתרגשים מהטעויות האלה. אלא אם אחרי הזבנג הראשון של מצלצלים תתגלה הטעות הששית. וגם אז, למי אכפת. ממילא מסך שחור מכסה את פני בית התיאטרון.