מחול - פותח קופה: עצרת ושני פסטיבלים

על הפגנת המחאה של מוסדות התרבות, על פסטיבל "קומדיה ללא הפסקה" ועל הפסטיבל לתיאטרון קצר

חוק תרבות

עצרת המחאה שכינס השבוע פורום מנהלי מוסדות התרבות ברחבת משכן אמנויות הבמה בתל-אביב, הייתה הפגנת כוח מרשימה. ההיענות של מאות ואולי אלפים, שמצבה העגום של התמיכה הממלכתית בתרבות הישראלית, קרוב ללבם, הייתה מפתיעה ובה בעת מעודדת ומלאת השראה. בכל זאת, אחרי שנים של מחאה רופסת שהסתיימה בהצהרות ריקות (מצד השלטון) והתחבקויות סחבקיות (מצד המוסדות), היה מחמם לב לגלות שהייאוש לא השתלט ושיש מי שאפשר להיסמך עליו בשעת פקודה.

אמת, אפשר שההיענות היא פועל יוצא מ"כניעת" הממשלה לשביתת המורים הממושכת, שלימדה כי נחישות ותקיפות דרכן להביא שינויים ותוצאות. ואלה חייבים להיות מסקנה ולקח: זוהי שעת הכושר. המאבק הגיע לנקודת האל-חזור. נגמרו הדיבורים, מעתה רק מעשים. חובה לנצל את התמיכה והרוח הגבית האלה לפעילות נחרצת. התמהמהות נוספת, בזבוז ההזדמנות, שלא לדבר על סחבת וגרירת רגליים, ובעצרת המחאה הבאה - אם תהיה כזאת למצער - שוב לא תחזור נוכחות כזאת.

העמדת ראש הממשלה אהוד אולמרט על הכוונת, בין אם היא צודקת (לנוכח זיהויו העצמי כתרבותניק וגם כריבון עליון, שעל פיו יקום, יפול ויישק דבר), בין אם לא (ואולי עדיין לא מוצתה כל הפעילות הפרלמנטרית), מצטיירת כאופנתית ברוח ימים אלה, עם סיום שביתת המורים התיכוניים והמגעים לסיום שביתת המרצים באוניברסיטאות. אך אסור לשכוח שהמטרה האמיתית היא לא החזרת 50 ומשהו מיליון השקלים שנגרעו מתקציב השנה החולפת, כי הם - שהפכו בינתיים לכדור המשחק בין הצדדים - כבר הובטחו לתרבות בלאו הכי. המטרה הסופית היא ייצוב תקציב משוריין וקבוע לתרבות לשנים הבאות, מכאן ואילך, וחתירה בלתי-מתפשרת לכינון חוק תרבות ישראלי. התלייתם זה בזה הכרחית וחיונית לנוכח הבטחות העבר וקיומן. לפחות מכך אסור לראשי המאבק להסכים. פחות מכך יהוו כשלון.

ועם זאת, הריצה המחודשת של חלק לא מבוטל מן הדוברים בעצרת, לזרועות משרד החינוך - מעל לראשו של שר התרבות הנוכחי ומתוך התעלמות (מכוּוֶנת?) מחלקו ומתרומתו (?) למאבק - מצטיירת כהשלמה עם תבוסה במלחמה. כאילו רק בחסות משרד חזק ותחת תחת כנפי שר נחשב, יכולה התרבות לקבל את מה שמגיע לה. כאילו האיחוד מחדש של האביונים, המוכים והמושפלים (מורים ומחנכים ואמנים ואנשי תרבות) למשרד אביונים מאוחד, יביא את הגאולה, היציבות והפריחה.

קומדיה בלי הפסקה?

בפסטיבל "קומדיה בלי הפסקה" שהחל אמש ויינעל בשני הקרוב, יש לא מעט יומרה. שמו, ששואב השראה ומיישר קו עם מוטו תל-אביבי עתיק, רחוק מלדייק: אין אירוע אחד שמתרחש בשעת לילה חריגה, שילמד על הרצף המובטח, שלא לדבר על חור שחור ונתק של יותר מיממה – מאחר הצהריים של ששי ועד לצאת השבת.

מצחיק - קומדיה או לא? - להיווכח שהפסטיבל הוא שיתוף פעולה בין התיאטרון הלאומי "הבימה" לאגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב. חבירה לא שכיחה ולא שגרתית לנוכח העובדה ש"הבימה" הלאומי לא נתמך על ידי העירייה בימים כתיקונם.

אלא שהימים אינם רגילים. "הבימה" בשיפוץ מאסיבי, והעירייה הרגישה צורך - ותבורך על כך - לסייע, מורלית ואף כספית, לתיאטרון שאגב נדודים בעל-כורחו ברחבי העיר הגדולה, משביח ומשדרג מרכזי בילוי קיימים וחדשים. כך אולם "אריסון" בבית הספר לאמנויות, ש"הבימה" העירה את סביבותיו (החניונים העירוניים כבר לא נסגרים בשבע בערב), וכך "בית החייל" (שנשאר בעייתי למרות מתיחת הפנים שלו) וסביבתו (בית "יד לבנים" הנשכח), החסרה מגרשי חנייה.

החיפזון שבו התארגן הפסטיבל לא פגם בקצב ובמהירות מכירת הכרטיסים, עדות לכך שפגע במטרה - לא משנה מה שמו, מה הלוגו שלו (קליפת בננה תחת זרקור, ממתינה למי שיחליק עליה?), מי שושביניו ומי משתתפיו (גם הקאמל קומדי קלאב וסמינר הקיבוצים שותפים). רק נרשום שההצדעות והמחוות לרביעיית מועדון התיאטרון האגדית, ליצירה הנצחית של אפרים קישון וחנוך לוין המנוחים וליידיש המסרבת להתפגר, הם ערכו המוסף של פסטיבל שמחייה את העבר ומנחיל אותו לדור הווה.

האורך לא קובע

אל תזלזלו ב"פסטיבל תיאטרון קצר" (פת"ק להלן). למרות הפורמט ה"בעייתי" של הצגותיו, שנמדדות באורכן ובקוצרן, הפסטיבל הכי לא יומרני בסביבה מצליח להשאיר רישום ואף להטביע חותם בתיאטרון הישראלי. בניגוד לרושם המצטבר, הפסטיבל שיחגוג עשור לקיומו בסוף השבוע הבא, חורג ממנדט החד-פעמיות שלו, כמפגש אד-הוק עם קהל סקרן, וחלק מהפקותיו מנצלות בכל זאת את החשיפה בפסטיבל לקשר ארוך יותר עם הבמה והקהל.

הקומדיה "חופשה בפראג" והצגת הבידור "החשפנית" החלו דרכן מטיוטה בפת"ק; "אות קין" ו"מועדון הזוהר העולה" הפכו לדרמות טלוויזיה בערוץ הראשון, כשהיו לו עדיין אנרגיות הפקתיות; וכמה מחזות קצרים שהתאגדו תחת הכותרת "בקיצור אהבה", הוחזקו בחיים במסגרות פרינג`איות. אולם, ההישג העיקרי והמשמעותי של הפסטיבל, ושל ההוגה והמנהל האמנותי שלום שמואלוב, היה ונשאר ביצירת קרקע, כר ותנאים להתרחשות הנס - של הפיכת מחזה קצר להצגה חיה, בליהוק, בציוות, בתפירת השמלה על סמך הדגם המשורטט.

על ההתבגרות, ההתברגות ואולי גם על התברגנות (חלילה וחס) הפסטיבל, יעיד אורך חייו. לא שהחיים והקיום נעשו קלים ונוחים יותר, אך בניגוד לעבר, שבה נזקק להתערבות התקשורת בעיתות משבר (כספי בעיקר), פת"ק מצליח לשרוד ולקיים מצג איתנות ונוכחות נעדרת-בכי, למרות שקיומו עדיין לא מובן מאליו.

אך את קפיצת המדרגה שלו יעשה הפסטיבל כשיהפוך את המצג למצב קבע. זה תלוי כמובן באיתנות כלכלית, בתמיכה ציבורית קבועה ואולי, אם יקרה נס, בחסות פרטית. רק אז יוכל פת"ק להתנתק סוף-סוף מתל אביב, ולהתארח בסופי שבוע מרוכזים גם בירושלים ובחיפה, ואולי גם בשדרות ודרומה לה.