מופעי פסטיבל הפזורה ממצבים את תל-אביב כעיר קוסמופוליטית שבה ניתן לשמוע כל סוג של סאונד וסגנון מוזיקלי
העיר חולון מרכזת בשנים האחרונות אנרגיה אמנותית עצומה המתבטאת בעיקר, אך לא רק בבניית מרכזי לימוד והצגה של עולם הילד, ממדע עד תיאטרוני בובות וצלליות. אחד הדברים שזוכים להם ילדי חולון הוא התנסות בעולם הסאונד הדיגיטלי במעבדה הדיגיטלית של רחוב ירמיהו שהפכה בעצם למרכז ניסיוני לתערוכות וידאו ואודיו .
פסטיבל הפזורה פעל בשלושה כיוונים. במעבדה הוצגה התערוכה "עבודות בתרגום" העוסקת במעברים מתרגומים בין מראה וקול (ועליה לא אכתוב משום שאני משתתף בה), ברחובות חולון הוצגו "הפרעות סאונד" מיצבים ומיצגים של אמנים מהארץ ומחול וב"לבונטין 7" ובאיצטדיון חולון התקיימו הופעות של אמני רוק, נויז, די,ג`יי, ואמני סאונד מסוגים שונים, חלקם מפורסמים ביותר (כולם, דרך אגב , נתנו כיתות אמן במרכז בחולון). לא יכולתי לסקר את כל המופעים –אך אלה שהייתי בהם נתנו סיבה טובה לגאווה ורצון עז (מצדי, לפחות) להפוך את "הפזורה" לפסטיבל קבוע.
אלתורים פראיים על "סבבה"
"פאוסט" הוא שם גדול אצל מי שאוהב רוק תעשייתי, מחתרתי, קיצוני- אך שם אלמוני לכל השאר. אני שמעתי את הלהקה בשנות השבעים ואף ניסיתי לנגן אותם ברדיו והופסקתי אחרי שתי דקות בנימוק ש"תפסנו את הפרינציפ". אז היא הייתה בין הבודדות שידעה לשלב רעשים תעשייתיים וצלילים לא מוזיקליים בעליל לתוך הופעותיה. השבוע חיכו מאות מאוהדיה לשלושת הופעותיה בירושלים חולון ותל-אביב."פאוסט" נוהגת להצטייד בחומרים מקומיים בהופעותיה בחו"ל. האמן אורי דרומר שהפך לאב טרי החודש סיפק להם קולות מחדר לידה ישראלי ואף מצא להם ביפו חתיכות מתכת ענקיות להקשה. משטחי הברזל שמשו את המתופף להקשה ול ניסור.
הגרעין של הלהקה-המתופף וורנר דירמאיר והזמר-בסיסט ז`אן הרווה פרון, נשאר חדש וטרי ברוחו, מלא התלהבות כאילו זו הופעתם הראשונה. אליהם הצטרפו בגיטרות ואלקטרוניקה שני נגנים שיכולים להיות בניהם. ההופעה החלה בנגינת לופים מחדר הלידה (שבהם העברית מספקת תפקיד חשוב) ואנחות אדירות של המתופף שנענה באנחות מקבילות מאחד המעריצים שריאותיו היו מספיק חזקות כדי להתגבר על הרעש. זו הייתה לידת ההופעה כאשר הנגינה במשטחי המתכת הופכת למקצב שבטי מהפנט. בהמשך הסתבר כי הנויז אינו הדבר העיקרי בהופעה אלא דווקא הנגינה המלודית. אמנם ראינו ושמענו מערבל בטון, מסור דיסק ופטישון בפעולה וגיצים התעופפו לכל עבר אבל שמענו גם גרסה מוזרה לשיר של דילן (Hard Rain) ,שירים ישנים שלהם (אם כי בקשות מהקהל נענו במשפט:" אנחנו לא מצפים מכם לשום דבר, אל תצפו מאיתנו לשום דבר) ואלתורים פראיים, בין השאר על המילה "סבבה" שנראתה לפרון מלה טובה לאלתור אקטיבי עם הקהל.
ברקע היו סרטי וידאו מעורבבים עם צילום חי של הלהקה ויחד עם העשן הייתה הרגשה של מופע המתרחש בגיהינום. אפשר לשנוא אותם אבל אי אפשר להישאר אדיש. פאוסט ממשיכים לעשות בדיוק אותו דבר שעשו תמיד, דהיינו לערבב את העולם האורבני בתוך מוזיקה קצבית והשתכללות האמצעים הדיגיטליים רק עוזרת להם להגדיר את עצמם טוב יותר. רבים בקהל ואני בתוכם חשנו שאנו באירוע מכונן: מה שהיה צריך להגיע לפני 30 שנה נמצא סוף סוף לידנו.
לפני "פאוסט" עלה לבמה גבר שמנמן ,מקריח ולא מרשים כבן 55. איתו היו שני פטפונים מהסוג שידיעות אחרונות היה מחלק למינויים בשנות החמישים ואורגנית קאסיו מימי הלהקות הצבאיות. אוסף תקליטים שרוט ומלא אבק ועל התקליטים מדבקות צהובות לסמן את המקומות שעליהם צריך לשים את המחט. זה היה פיליפ ג`ק שנתן סט מושלם, אנלוגי מאוד ברוחו, מזכיר אמביינט מוקדם אבל ללא הנמנום ואווירת המדיטציה שמאפיינת רבים מהאמביינטים הראשונים שנקראו אז New Age. ג`ק שלט בכל ניואנס ובכל שריטה של תקליטיו. בהרצאה שנתן בחולון סיפר כי אינו משקיע יותר מ-5 פאונד בפטפון (ויש לו 180 כאלה) במעשיו נותן ג`ק סטירת לחי רצינית לדי.ג`יי החדשים הזקוקים למכשירי לופ ודגימות מורכבות. ג`ק עושה הכול ביד.
הומור בסימפולים
ביום חמישי עלו חמש קבוצות במרתון סאונד, ואני בחרתי לכתוב על הקבוצה הישראלית,"קוורטט
קווינטט". ארבעה מוזיקאים (והחמישי-הסמפלר?) מאוד מוכשרים, מאוד קשובים אחד לשני, ניגנו קטע אחד שנמשך 45 דקות ולא שעמם לשנייה. בגלל לחצי המרתון ולוח הזמנים לא נוגנו הדרנים. גם שמות הנגנים לא נאמרו. מהתעלמות זו אני סובל כעיתונאי וכקהל. במועדונים רבים השמות לא נאמרים, כאילו אם כבר באת-אתה אמור להכיר אותם.
מכל מקום ההופעה החלה בקטע בס מצוין, לא קצבי אלא נרטיבי, מעין הכנה לסיפור. המתופף חגי פרשטמן,שהוא בעיני המתופף המעניין ביותר בארץ הפליא בתיפוף ידיים על המערכת. הוא אוהב לשים מצילה על תוף הסנר ולתופף עליה באצבעות, כאשר התוף משמש להגברת התהודה. סילבר וכדן החליפו ביניהם שברי רעיונות והייתה הרגשה של בריאת נוף מוזיקלי. הנגנים היו ציירי תמונה סוריאליסטית שהלכה והתבהרה כשסילבר החל להוסיף סימפולים מגוונים ביותר –לפעמים פראזה מלודית בשירה, לפעמים אנחה של כלי נשיפה, לפעמים ציפורים מצחיקות דמיוניות.
בשלב מסוים עבר פרשטמן לתופף במקלות והטמפרטורה החלה לעלות, אך גם בשיא הרעש ההופעה לא הגיעה לצפיפות דיסוננטית. המופע היה חסר אלימות. לכל נגן נשמר החלל שלו ויכולת לעקוב אחרי כל אחד בנפרד או להשתקע בתמונה הכללית. הרבה הומור היה גם בסימפולים וגם בנגינתו של סילבר. למרות שמדובר בגא`ז חופשי המופע היה מאוד מאורגן מבחינת הטקסטורות שלו, תפקוד הכלים וסדר הסימפולים. אכזבתי היחידה הייתה מכך שלא היה קטע שני.
ריכוז כישרונות המוזיקה והסאונד הערב (מייד אחריהם עלה לנגן פטר ברוצמן,שכבר הופיע השנה בלבונטין , שכתבתי עליו כאן בעבר) ובשבוע שעבר הופך את תל-אביב לעיר קוסמופוליטית בה ניתן (כמעט) לשמוע כל סוג של סאונד וסגנון.
פיליפ ג`ק, "פאוסט", יום שישי, 14 בדצמבר, לבונטין.
קוורטט קוינטט" יוני סילבר –בס קלרנית,אלטו סקסופון, סמפלר, חגי פרשטמן-תופים, יפתח כדן- גיטרה, גבי מאיר-קונטרבס, יום חמישי, 20 בדצמבר, לבונטין