הנתונים היבשים מדהימים. ב-1966 נחקק ברומניה חוק האוסר ביצוע הפלות והתוצאות המיידיות: המון לידות נרשמו, פי כמה יותר מהשנים שלפני כן. מספר הילדים בכיתות צמח מ-28 ל-36 ומספר הכיתות בבתי הספר בכל שכבה גדל מ-2 או 3 ל-9 או 10.
 
כריסטיאן מונג`יו, במאי הסרט "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", שהגיע לארץ לצורך קידומו, מגלה שבכיתתו היו עוד שבעה ילדים שקראו להם כריסטיאן, כי כבר לא היו מספיק שמות. נשים רבות החלו לפנות לאנשים מפוקפקים, חסרי ידע רפואי, שיבצעו בהן הפלות לא חוקיות, וממחקר אמין מתברר שעד סוף עידן הקומוניזם מתו כחצי מיליון נשים מסיבוכים של הפלות אלו. אחרי ההפיכה האנטי-קומוניסטית ב-1989, אחד החוקים הראשונים של השלטון החדש היה להחזיר את ההפלות למסגרת החוק. שנה לאחר מכן בוצעו כמעט מיליון הפלות, ואילו היום מתבצעות במדינה כ-300 אלף הפלות בשנה, והדבר נחשב למקובל במקרים של הריונות לא רצויים.
 
סרטו המעולה של מונג`יו, 39, שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון ובמועמדות לגלובוס הזהב, מציג מקרה פרטי-אישי. הימים ימי סוף השלטון הקומוניסטי של צ`אוצ`סקו. אוטילה (אנה-מריה מארנקה) וגביטה (לאורה ואסיליו) הן שתי חברות טובות הגרות יחדיו בחדר במעונות הסטודנטים, בעיירה קטנה ברומניה. שתיהן מנהלות חיי חברה פעילים, כולל קיום מערכות יחסים אינטימיות עם גברים בני גילן, ולאוטילה אף יש חבר סטודנט, אדי (אלכס פיטוסין). לאחר שגביטה נכנסה להריון לא רצוי, היא מתכננת, בסיועה הפעיל והדומיננטי של חברתה, לבצע הפלה. השתיים יוצרות קשר עם מר בבה (ולאד איבאנוב), גבר המבצע בחשאי הפלות לא חוקיות, תמורת תשלום נכבד. השתיים נדרשות לשכור חדר בבית מלון. אוטילה היא זו שמארגנת את כל העניינים הטכניים עבור גביטה האפטית והפסיבית, ושתיהן משתכנות בחדר מלון קודר. אבל כאשר מגיע לשם מר בבה, נכונה לשתיים הפתעה לא נעימה. מתברר שהאיש לא רוצה בתמורה לביצוע ההפלה מהשתיים כסף, אלא משהו אחר לגמרי. לאחר טראומה שחוות שתי החברות, אוטילה הפרקטית  מסכנת את עצמה כשהיא יוצאת לרחובות החשוכים של העיירה, כדי להיפטר מגופת העובר המת של חברתה.
 
"התסריט מבוסס על סיפור שאירע לחברה מאוד טובה שלי. שמעתי אותו לראשונה לפני 15 שנים", אומר הבמאי מונג`יו, שזהו סרטו השני (הקודם נקרא OCCIDENT)."אבל רק לפני שנה החלטתי להפוך אותו לנושא סרטי, כי ניסיתי לחשוב על סיפור שיהיה רלוונטי לבני הדור שלי. האיסור על הפלות הוחל ברומניה ב-1966 ובני דורי נחשבים לתוצאה של אותה גזרה. פגשתי רבים מאלה שגדלו כשהקומוניזם עדיין שלט במדינה, ושמעתי מפיהם שהם היו רוצים לראות סרטים על בני דורנו. בשנה שעברה, כשהתחלתי לכתוב את התסריט, פגשתי במקרה את האישה שסיפרה לי על מה שחוותה בזמנו. מאז לא עסקנו בעניין, אבל כששבתי ופגשתי אותה בשנה שעברה, החלה בינינו שיחה בנושא, שבעקבותיה השלמתי את התסריט. בדקתי ומצאתי שזה לא היה מקרה נדיר, ומתברר שהיו המון סיפורים `סודיים` כאלה, מצמררים אף יותר. לאחר שהיו לי כל העובדות על המקרה של הבחורה, והאמוציות הכרוכות בו, כל שהייתי צריך זה לפתח את הרקע של הגיבורים ואת המוטיבציות שלהם. הרי אנשים לא תמיד יודעים מדוע נהגו כפי שנהגו. הם פשוט עשו זאת". 
  
לספר סיפור בלי לנקוט עמדה מוסרית
 
יש בהתנהלות של הסרט משהו יומיומי-אגבי
 
"כן הוא נפתח באמצע שיחה בין שתי בחורות ונקטע די בפתאומיות. רציתי להמחיש בכך שזהו רק קטע חיים אחד, ולמרות שהוא מנותק וממוקד, הוא חלק מתוך תמונה הרבה יותר גדולה, שמתרחשת כל הזמן, ואלה הם החיים בכללם. זו הסיבה שהסרט מסתיים עם המון שאלות לא פתורות עד הסוף. אנחנו לא יודעים מה קרה בהמשך לבחורה שהפילה והאם חברתה התחתנה עם החבר שלה וכו`. זה בדיוק כמו בחיים, שום דבר לא מתחיל ולא נגמר בנקודה מסוימת, אלא הכול זה חלק מרצף אירועים".
 
הכוונה שלך הייתה רק לעסוק בנושא ההפלות הלא חוקיות ברומניה, או גם להציג את הצדדים האפלים במשטרו של צ`אוצ`סקו?
 
"המטרה העיקרית הייתה לגולל סיפור אישי. יש אולי המון עניינים שנגעתי בהם בסרט, אבל לא חשבתי על כך כשהתחלתי במלאכה. לא רציתי לעשות סרט על הפלות וגם לא על משטר צ`אוצ`סקו. רציתי לעסוק בסיפורם של אנשים פרטיים ומה שעובר עליהם, מבלי לנקוט בעמדה שיהיה בה איזשהו שיפוט מוסרי. רציתי שיהיה ברור שהבעיה בהפלות הלא חוקיות אינה ביצוען או הדרך שמצאה כל בחורה כדי לעקוף את האיסור השלטוני, אלא הטרגדיה האישית הכרוכה בכך. זה העניין המרכזי שרציתי לעסוק בו. בכוונה נמנעתי בכוונה מלהשתמש במושגים כמו קומוניזם או צ`אוצ`סקו, כי הם לא רלוונטיים לסרטי. המושגים האלה שייכים לסוג אחר של עשייה קולנועית".
 
מבחינה סגנונית, ברוב רובו של הסרט נראה שהוא נוצר על ידי במאי נטול אגו, שכאילו לא נמצא שם ורק מצלם תמונת מצב שמתרחשת מעצמה, כשרוב הזמן המצלמה כמעט לא זזה.
 
"זה היה הרעיון, להתייחס לסיפור האישי כאילו הוא מתרחש שם, ואנחנו צופים בו ללא התערבות. רצינו לאפשר לצופים להאמין שזה מקרה שהם עדים לו ולכן השתמשנו בעיקר בשוטים ארוכים וסטטיים, כאילו אנחנו רק עוקבים אחר האירועים. חשבתי שזו יכולה להיות דרך מצוינת לתקשר עם האנשים ולגרום להם להיות מעורבים במה שקורה. אמנם זה נראה כאילו ויתרנו על קומפוזיציות `נכונות`, אבל הצופה לא כל כך מבחין במסוגננות של היצירה, אך קולט את מגוון התחושות שמניעות את הגיבורים. אני מאמין שהקהל צופה מבחינתו בסיפור קודר וריאליסטי, ואת זה רצינו להשיג".
 
נושא שנוגע כמעט בכל אישה ברומניה
 
 איך הסרט התקבל ברומניה?
 
"נדמה לי שהזכייה בפסטיבל קאן הייתה יותר חשובה ברומניה מאשר הסרט עצמו. כשחזרתי משם קיבלתי ברכות מהנשיא וממשרד התרבות, אבל רוב האנשים עדיין לא ראו את הסרט. רק לאחר שהוא זכה בפרס בקאן, התחילו לשים אליו לב ולצפות בו, ורק כשהתחלתי לקבל תגובות עליו במולדתי, הרגשתי שיש כאן סוג של הישג. קיבלתי שני סוגי תגובות מנשים שצפו בסרט. האחת הייתה, `אלה החיים שלי, ותודה שעשית סרט שעסק בנושא הזה בפתיחות`, והתגובה השנייה הייתה: `זה כלום לעומת מה שאני עברתי`. לפתע קלטתי שנשים מדברות על משהו שהיה בבחינת טאבו במשך תקופה ארוכה, ושהן לא חשבו שזה נושא שיצוף על פני הקרקע.
 
בסופו של דבר התברר, שמה שחשבתי שהוא מקרה פרטי שרק אני ועוד כמה ידענו עליו, זהו נושא שנוגע כמעט לכל אחת ברומניה, בסביבות גיל 40 או יותר. בסופו של דבר ראו את הסרט במדינתי 75 אלף איש, שזה המון. את `רטטוי`, לדוגמה, ראו רק 40 אלף. היה מעניין להיווכח שהצעירים באו לצפות בסרט מתוך סקרנות לגבי דברים שאירעו טרם זמנם, ואילו המבוגרים יותר ראו בו את עצמם בפאזה קודמת. אני חושב שאחד מהישגי הסרט הזה הוא ההצלחה שלו ליצור מחדש, או לשחזר, את האווירה בתקופה ההיא בתולדות רומניה, שכבר לא קיימת".
 
האם גם הבחורה שעל סיפורה מבוסס הסרט, צפתה בו?
 
"כמובן. ביקשתי ממנה לצפות בסרט כבר בשלב מאוד מוקדם לאחר סיומו. אני חושב שכך היה לשנינו יותר קל לא להיזכר באירועים האמיתיים, אלא לערבבם עם המציאות הקולנועית שיצרתי".
 
האם במהלך התחקיר לסרט, נפגשת עם אנשים שביצעו הפלות לא חוקיות אז?
 
"נפגשתי עם כמה אנשים שעסקו בכך ושוחחתי איתם, כדי לקבל מושג איך הם קיבלו על עצמם את האחריות למעשיהם אלה באותה תקופה. כמו כן הפגשתי בין אישה שעסקה במקצוע הלא חוקי הזה אז, וביצעה יותר מ-20 הפלות, לבין שתי השחקניות שלי, שהן בנות 29, ובתקופה ההיא היו בנות 11, כדי שיבינו את מהות העניין ואיך הדברים התבצעו אז.
 
כשהתחלנו לשוחח בנושא, התברר שהשחקניות לא היו כלל מודעות לעניין, ובוודאי שלא חוו בעצמן הפלות. ביקשתי מהן לא לשפוט מוסרית את הדמויות שעליהן לגלם, ולנסות ככל האפשר להיכנס למצב הנפשי שבו הן היו. הפגשתי גם בין ולאד איבנוב ובין גבר שביצע הפלות לא חוקיות וריצה עונש מאסר על כך. הוא הסביר לו טכנית איך הדבר התבצע, וזה נתן לשחקן השראה רבה בנוגע לדרך הביצוע  של התפקיד. לא ניתן היה להבין מהאיש שביצע את ההפלות אם היה לו רקע או ידע רפואי כלשהו, ולכן היה לנו חשוב להשאיר את העניין הזה מעורפל גם בסרט". 
  
להימנע מניצול רגשי
 
איך בחרת את השחקנית הנהדרת אנה-מריה מארינקה?
 
"עד שבוע לפני תחילת הצילומים לא הייתה לי שחקנית ראשית. היו לי עוד כמה אופציות, אבל אז חשבתי על אנה-מריה. היא עשתה בגיל 21 סרט בריטי שצולם ברומניה, מייד לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר קטן ולא כל כך נחשב למשחק. לסרט קוראים SEX TRAFFIC והיא זכתה בזכותו בפרס BAFTA. לפתע היא הפכה מוכרת יותר בבריטניה ובאירופה יותר מאשר ברומניה, ועברה להתגורר ולעבוד בלונדון. החלטתי לנסוע לראות אותה שם למרות שזה היה סוג של לוקסוס עבר סרט בעל תקציב נמוך כשלנו. נפגשנו מייד לאחר שנחתתי בלונדון, והרושם הראשון שלי היה אכזבה. היא לא הייתה הדמות שדמיינתי לסרטי. חשבתי שהיא לא תתאים לסרט, אבל למחרת, לאחר שקראנו ביחד כמה סצינות, היא הפכה פתאום לנגד עיניי לאדם אחר. הייתה בה לפתע קומבינציה של עוצמה ורגישות, שממש תאמה את הדמות של אוטילה, שראיתי בעיני רוחי. קלטתי שאני יכול בשקט להניח את כל משקל הסרט על כתפיה, והיא הייתה מושלמת. ללא ספק, הבחירה הנכונה ביותר שעשיתי".
 
איזה מסקנות אישיות למדת, כיוצר קולנוע, מעשיית הסרט הזה?
 
"למדתי להיות פשוט, שזה אחד הדברים הכי קשים בעשייה קולנועית. ברגע שאתה מבין את מקומך, אתה קולט שיש לך אחריות כמספר סיפורים וכיוצר קולנוע, וחשוב שתבצע את מעשה את היצירה שלך, ככל האפשר מבלי להיות מניפולטיבי. קל מאוד ליוצרי קולנוע לגרום לקהל לבכות, באמצעות מניפולציות רגשיות. אני חושב שניסיתי להימנע מכך ולעשות את הסרט בהגינות תוך כיבוד המקצוע, וניסיתי לקבל החלטות שלא יהיה בהן שמץ של ניצול רגשי. זה אולי השיעור החשוב ביותר שלמדתי מעשיית הסרט".