מחול - "אנה קרנינה" - אמנות הדיאלוג

דודינה והויברגר בשיאם בעיבוד הבימתי לטולסטוי של הבימה ולתיאטרון באר שבע

אישה בלתי רגילה

שום הפתעה לא הייתה נגרמת אם עיבוד בימתי של "אנה קרנינה" היה מייחד את תשומת הלב לסיפור אהבתה הנואשת של אנה לאלכסיי ורונסקי. יש בעל נוקדן, יש ילד אהוב, יש קצין חתיך-מאצ`ו-ג`יגולו, יש תחנת-רכבת ויש ייאוש והתאבדות. תשאלו את גרטה גרבו שהסרט בכיכובה הוא האיבוד (כן, בא`) האולטימטיבי של הרומן, אם כי גם שם לא מוצה באמת מה שטולסטוי תיאר מתוך התבוננות עמוקה בחייו שלו ושל הסובבים אותו.

כמו "מדאם בובארי" של פלובר, כך גם הרומן של טולסטוי מביא מבט מיוחד, כמעט בן זמננו, על גורלה ומוסריותה של האישה, ומטיל אחריות לפתחם של הגברים שאינם ראויים כלל לנשותיהם, ומביאים אותן אל אותה מערה קודרת של ייאוש ואבדון. כך בעלה של אנה שרואה בה חפץ, קישוט ועוטף אותה בכתונת כפייה של תפיסת עולם מעוותת החייבת דין וחשבון לחברה הסובבת אותם. אבל גם הוא בסופו של דבר חושף לב מדמם מול החשש שאנה תמות בעקבות לידת בתה מוורונסקי, המאהב שאינו מבין באמת את אנה, ומותיר אותה אחר כך לבדה במערכה.

כי כן לא רק שתיאור הרומן הרוסי הגדול רק כסיפור אהבה טרגי חוטא לאמת, אלא שהסיפור עצמו, על כל המיוחד והמרגש בו, מהווה ציר לעיסוק ספרותי מרתק בנושא החברתי וברעיונות מורכבים על כלכלה, על משמעות החיים, חינוך ועוד שבאים לידי ביטוי באמצעות מספר מצומצם של דמויות, שטולסטוי חודר לתוך עולמן הרגשי ולמעמקי התודעה שלהן. המיוחד והמרכזי לצד אנה הוא קונסטנטין לוין, שהקשר ביניהם ברומן פסיבי מלכתחילה, באמצעות ידידו סטיבה, אחיה של אנה, ואחר כך עם נישואיו לקיטי, גיסתו של סטיבה.

לוין נחשב כבן דמותו של טולסטוי עצמו, כפי שניתן לזהות בעניינים שונים, כמו רעיונותיו האגרריים והחברתיים, ואפילו בביטוי יחסו של טולסטוי אל אנה, כפי שלוין אומר לאחר פגישתם הראשונה: "איזו אישה מופלאה, מלבבת ואומללה!... אישה בלתי רגילה! לא רק חכמה, אלא גם חמה כל כך, לבבית. כמה חבל עליה!" (מתוך "אנה קרנינה" בתרגום נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 1999). בנוסף, סיפור אהבתו של לוין לקיטי משמש מעין מראה הפוכה לזו של אנה, ונשזר בתוך קריסתה הטרגית אל אובדנה.

דיאלוג בימתי בין אנה ולוין

כתמיד כאשר מדובר בניסיון לעבד מחזה מיצירה ספרותית נשאלת שאלה עקרונית-מהותית: האם ניתן להעביר לבמה טקסטים ספרותיים, ולא רק דיאלוגיים, ולהכיל במחזה את המרקם המיוחד של אותה יצירת-ספרות. התשובה הכללית, בדרך כלל, שלילית. פה ושם מתקיים ניסוי מעניין להביא לבמה נתח כלשהו מהמקור וללא יומרה להיות בבואה מדויקת של המכלול.

אלא שבפעם הזאת, במפתיע, עולה בהפקה המשותפת של הבימה ותיאטרון באר שבע עיבוד מרתק של המחזאית האנגלית הלן אדמונדסון, שאף הצליחה לעבד את "מלחמה ושלום" של טולסטוי, ושל "הטחנה על נהר פלוס" מאת ג`ורג` אליוט – שאולי נזכה לראותם בעתיד.

מהותו של העיבוד היא הדיאלוג המיוחד מהרגע הראשון בין אנה ללוין. זהו דיאלוג המאפשר לשניהם לספר את מהלכי חייהם ואהבותיהם, כתמונות אלבום הנעורות לחיים. פעם הוא שואל איפה היא "עכשיו" ופעם היא שואלת אותו, תמונה אחר תמונה, שלה, שלו. היא בתמונותיה מאירה את שלו והוא בפנורמות שלו מאיר את עולמה. כל אחד מהם מתבונן, מאזין – דיאלוג שלרגעים הוא ריאליסטי לחלוטין גם כשהוא דמיוני. ברגע מסוים במערכה השנייה, נוקטת אדמונדסון מהלך דרמטי משני לכאורה כאשר לוין מתרגז ועוזב את הדיאלוג הדימיוני הזה "לתמיד", ובכך היא מאפשרת את קיומו של המפגש האמיתי ביניהם, כאשר היא כבר בדרך אל סופה, ואילו הוא בדרך להגשים את אושרו האישי, גם אם לא את מלוא רעיונותיו.

העיבוד המעניין הזה מוצג כאן בתרגום מעניין לא פחות של רבקה משולח שבעברית עדכנית ויפה שומרת היטב על מקצב ומבנה משפטים בעלי ניחוח "רוסי" לכאורה. התוצאה של העיבוד ותרגומו היא שגם מי שאינו בקיא ברזי הרומן המקורי יכול לעמוד על ייחודו ולקבל תמונה נאמנה למדי לרוחו, וזה לא עניין של מה-בכך.

מסכים שחורים ותאורה אינטימית

את הדיאלוג הזה בחר הבמאי אילן רונן להציב בתוך במה מעניינת שכינרת קיש עיצבה כנטולת תפאורה לכאורה, והיא בנויה כמסגרת של סולמות-ברזל, שמחוברות במסילות שמסכים שחורים תלויים מהן והם מוסטים בדרך כלל על ידי אנה או לוין כאילו הם מעבירים דף באלבום התמונות של סיפוריהם והאירועים שהם מתארים זה לזה. פה ושם נכנס רהיט, מעת לעת המסך האחורי נפתח חלקית או לגמרי וחושף מאחוריו ציור רקע של נוף.

את החסר לכאורה משלחמה התאורה האינטימית שעיצבה פליס רוס, שהעניקה גוונים עמוקים למסכים, יצרה משטחי משחק ברורים, והאירה היטב את מצבי הרוח מהמדוכדכים ביותר ועד המאושרים והזוהרים ביותר. יחד עם התלבושות היפות שעיצבה ילנה קרליך נוצרה תחושה של צבעוניות מיוחדת, שהודגשה בתמונות שבהן נוספו תמונת הנוף או תנועה משוכללת שעוצבה על ידי מרינה בלטוב.

בהצגה כזאת יש משמעות מיוחדת למוזיקה, ולמרות שיוסי בן נון יצר פסקול עשיר מאוד, עם רגעים מלאי קסם, נדמה לי כי הייתה הגזמה רבה בשימוש בכלי הקשה – או באפקט שנוצר, לכאורה בזיקה ברורה למוטיב הנקישות השב ומופיע ברומן של טולסטוי כרומז-מבשר של הגורל. את ההגזמה הזאת השלימה ההגזמה של הבמאי בשימוש בדמות המוות. נראה לי כי גם רונן וגם בן נון היו משרתים טוב יותר את העניין הזה, ואת ההצגה, אם היו נצמדים למידתיות של טולסטוי.

רונן חכם ודודינה מושלמת

בתוך המסגרת הזאת יצר הבימוי של אילן רונן תנועת התרחשויות שוטפת, תוך הבלטה מעודנת של רחשים נפשיים בכל אחת מהדמויות, בדרך כלל באמצעות עיצוב מוקפד של אפיונים מוחצנים לכאורה שהשינויים הקלים בהם מייצגים מהלכים דרמטיים אישיים. מעבר לכך, תוך ניצול מדויק של הטקסטים המינימליסטיים של דמויות הנכנסות לדיאלוג המרכזי בין אנה ללוין הוא הצליח ליצור את אותה פנורמה חברתית או רעיונית שהמחזאית בחרה מתוך השפע של הרומן המקורי. ובעיקר, רונן הפיק מצוות השחקנים מערכת משחק הומוגנית, שכל הבלטה או ייחוד העולים ממנה משרתת את המרקם השלם.

לא יהיה זה מופרך עם זאת לקבוע כי רונן יצר בתבונה של צייר תמונת דיוקן מיוחדת של אנה קרנינה, התואמת להפליא את דרכו של טולסטוי בכך שבד בבד עם עיצובה האינדיבידואלי הוא מעצב בצבעים חיים את הרקע. לפיכך, נוכחותה הפיזית והנפשית של אנה, שהיא הציר הדרמטורגי של המחזה, היא גם הציר של הבימוי שאותו מגישה יבגניה דודינה במשחק מדויק, שלם ומרגש. לטעמי זה ההישג הבימתי החשוב ביותר של דודינה והיא שבה ומעצבת עבורנו דמות מורכבת, עשירה בפרטים.

דודינה מצליחה ליצור דמות שיש בתוכה מאבק בין ההכרה במעשיה לבין הסערה המשכרת שהיא נקלעת לתוכה. היא יפה, כמעט בתולית כשהיא נפתחת אל הקשר שיטלטל את חייה כפרח הנפתח אל קרני השמש הממיסות את צינת הלילה. היא חמה ואוהבת את בנה, והיא קרה כמעט קפואה מול בעלה, היא קלילה במפגשיה עם אחיה ודולי, היא מודעת להיותה מלכת הנשף – כל זה במערכה הראשונה. ואחר כך, במערכה השנייה, שלב אחר שלב האור שזהר מתוכה דועך, גופה מתרוקן לאטו, יופיה מאבד חיותו, והייאוש ניכר מבעד לעור השקוף. ובגל התהליך הדרמטי הזה דודינה גם מצליחה לשמר נכון את המרכיב האחר, של המספר החיצוני באמצעות הדיאלוג עם לוין.

הישג חדש של הויברגר

זה גם אחד המרכיבים המובהקים בהישג המיוחד של רמי הויברגר בתפקיד קונסטנטין לוין, דמות שבדרך כלל מבחינה דרמטית נעלמת או שוכנת בצלה של אנה. הויברגר מצליח להפוך אותה לנוכחות משמעותית ומהותית, לא רק ביחס למרקם העלילתי, אלא גם ביחס לדמותו של לוין כשלעצמה. משחקו נע במקצבים משתהים, שבהם הוא מעצב בעדינות, אפילו בטבעיות, את התום הבראשיתי והאנושי של לוין, את הלבביות החמה, את האהבה הרוטטת, את הסקרנות, ועם אלה את החוכמה, את ההגות והרעיונות שבוערים ממנו. וכמה מרתק לעקוב אחר הדו שיח בין משחקו של הויברגר למשחק של דודינה – ולהבין דרכם את הייחוד של הרומן המקורי.

אלכס אנסקי מרשים בנוכחות בימתית כמעט ללא מלים בתפקיד הבעל קרנין, והוא אנושי, מרתק וכואב בתמונת בית החולים, שבה נחשפת בתוכו אהבה חמה, שונה מאוד מזו שהייתה בו קודם. יובל סגל מצליח להבליט את מרכיב הפרפר השרמנטי והמושך בדמותו של ורונסקי, ואף את העובדה שלא הוא האיש שהיה יכול לחלץ את אנה מהריק של חייה. בניגוד לקרנין ולוורונסקי, אחיה של אנה, סטיבה, הוא איש חי מאוד, ישיר אפילו בהרפתקאות האהבים שלו, ואורי הוכמן מעצב אותו בחיוניות גדושה ומלבבת.

דורית לב-ארי מצוינת הן באפיזודה קצרה כאמו של ורונסקי, ובעיקר בעיצוב חכם של דולי, אשתו הנבגדת של סטיבה. הילה וידור טובה בעיצוב הכאב והקנאה נוכח בוגדנותו של ורונסקי, ארוסה עד למפגש שלו עם אנה, והיא מצוינת בעיצוב התעוררותה והיענותה לאהבתו של לוין. רותי לנדאו, חיים חובה, אליאן ולג`י ולאה קמחזי משלימים היטב את הישגי המשחק בתפקידיהם השונים.

לסיכום אפשר בהחלט להצביע על שני הבטים חשובים נלווים להצגה המצוינת הזאת. האחד הוא שיתוף הפעולה שנוצר בין התיאטרון הלאומי הבימה לתיאטרון העירוני של באר שבע. שני התיאטרונים יכלו להרים את ההפקה בכוחות עצמם. אבל בהכרה ברורה שלא מדובר בהצגה הפוזלת לקופה, ואורך חייה מוגבל מלכתחילה, ההחלטה להפיק אותה במשותף נותנת לה טווח חיים ארוך יותר, והרי זה כשלעצמו דבר משובח.

ההיבט האחר, שחשיבותו רבה ודווקא בדור הזה, היא שליפתו של הרומן הנפלא של טולסטוי ממעמקי מדף הספרים והצבתו המחודשת בחזיתו. ואין לי ספק כי מי שעדיין לא קרא אותו ומי שישוב ויקרא, לא יוכל שלא לראות מול עיניו את דודינה והויברגר בשיאם.