לפני תחילת המופע "אהבה עם כיסוי" בפסטיבל ישראל שאל אותי ידיד אחד: "איך רוקדים איידס?" ואינני בטוח שהמופע אמנם נתן לו את התשובה על שאלתו הרצינית. אבל איידס היה שם, בגדול.
ומי לא היה? רוב מושבי אולם שרובר היו ריקים מאדם. נראה כי לישראלים כבר יש תודעה עצמית "עמוקה" על הנושא והם כבר משתמשים בקונדומים בלי הפסקה, ועל כן הם אינם זקוקים לתזכורת מקבוצת רקדנים-שחקנים אפריקנים של תיאטרון-מחול סיטי מיוהנסבורג בדרום אפריקה. גם לנציגי ממשלת פרטוריה כנראה לא היה עניין מיוחד בזה.
את המופע הזה קשה לשפוט בערכים של אמנות ואסתטיקה נטו, אף כי אלה לא חסרו בו. המסר שלו הוא העיקר ואותו הקבוצה מעבירה היטב בשירה, בריקוד ובמשחק המתבססים על תרבות ופולקלור מקומיים. כי כן קהל היעד של המופע שוכן ביבשת השחורה, לאורכה ולרוחבה.
זהו מופע שמתאר במשך 50 דקות את הכאב הגדול הבוקע מתוך חברה שבערות ושלטון חברו בה יחד כדי להתכחש לאמת. כאב ששותפים להנצחתו בעלי הון ומפעלי תרופות בארה"ב ובאירופה שמכשילים אפילו את הרצון הקטן ביותר לעשות משהו כנגד התפשטות המחלה.
ובדרום אפריקה לבדה ימותו עוד ארבעה וחצי מיליון בני אדם עד 2010, רבע מאוכלוסייתה של המדינה. ומה מציעים שם כאמצעי לצמצם את התפשטות המחלה? בין השאר ממליצים לבעול רק בתולות..
אולי דווקא משום כך החליטה יוצרת המופע, רובין אורלין, לעצב אותו מנקודת מבט של אישה על נשים. משום כך גם הרקדנים הגברים בקבוצה מופיעים כנשים במסכת המתארת את הבורות ואת הניצול, ואת הזלזול העצמי שלהן בגופן ובנשמתם.
המופע מתקיים בסיוען של מצלמות וידיאו קטנות שמקרינות על המסך האחורי תקריבים של פני המשתתפים, ושל פני היושבים באולם וצופים בהם. ברגע מסוים יצרה המצלמה שבמרומי הבמה מעל הקבוצה כולה תחושה שאנו צופים בנגיפי האיידס משתוללים בתוך צלוחית עגולה במעבדה. לקראת הסוף – ובעזרת זוגות נעליים שנאספו מהקהל – נוצרה הקרנה של סרטי-האזכור והתרומה.
הקטע החזק ביותר בעיני היה כאשר אחת הנשים המתמכרת למין נאנסת בסופו של דבר אונס קבוצתי, נדבקת בנגיף האיידס, ואט אט מתפתחת מחלתה עד מותה.
"אהבה עם כיסוי" תועלה רק עוד פעם אחת (ככה זה בפסטיבלים...) היום, יום ראשון, ב- 21:00 באולם שרובר בתיאטרון ירושלים.
צבי גורן
לפרטים נוספים
30/05/2004
:תאריך יצירה
|