יש סיבה אחת טובה ללכת ל"רק אתמול נולדה", ההצגה החדשה של תיאטרון בית ליסין בעונת הקיץ, וזאת היא רמה מסינגר, שמצרפת עוד הוכחה לכשרון המשחק השופע שלה. והיא אפילו לא שרה.
למעשה, גם המחזה עצמו יכול היה לשמש סיבה טובה לראות את ההצגה אלמלא מה שעשה בו המתרגם-במאי אילן רונן, שהחליט ללכת לכיוון הפארסה הכמעט עממית ולישראליזציה לשונית עדכנית.
כאילו אין די בקומדיה סטרייט המבריקה שכתב גרסון קאנין במהלך מלחמת העולם השניה (!) והיא לא תהיה זוהרת דיה ומובנת כאשר מעלים אותה בישראל 2004, בעיצומה של מלחמה, ובהמתנה למסקנות (הצפויות) של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לחשדות כנגד ראש הממשלה שרון.
המחזה מספר על הקשר המוכר כל כך בין הון לשלטון בארה"ב, בין סוחר גרוטאות, לבין סנטור מכובד. אלא שבין ההון לשלטון ניצבים עיתונאי חוקר, ופילגשו של סוחר הגרוטאות, שנשלפה מסרטי פורנו ומועדוני חשפנות, כדי לשמש את צרכיו המיניים, ובעצתו של עורך הדין שלו גם את צרכיו העסקיים.
בילי, הפילגש ההמונית, נדרשת לספוג קצת נימוסים והשכלה כדי לרפד את הרושם החיובי שהסוחר אמור להותיר על בעלי השררה. את החינוך המרוכז מעניק לה העיתונאי, שזאת ההזדמנות שלו לחדור אל סודותיו הכספיים של הסוחר.
החינוך המרקסיסטי (כפי שנטען כלפי המחזה בשעתו) אמנם מדבר על דמוקרטיה, על זכויות העם, על ניצול כלכלי ועוד, אך בה בעת הוא חושף בפני בילי המטומטמת כמה אמיתות חיים משל עצמה. ואלה, מתגבשים באמצעות סטירת לחי אחת, לכלל מרד, מכירת סודות, ויציאה לדרך עצמאית.
ההשוואה שנעשית בתכנייה לסיפורם של לייזה דוליטל ופרופ` היגינס מוגזמת בעליל, אך יש בה לפחות נתון מרכזי אחד זהה: התייצבותה של האישה, המיועדת לנחיתות עולם, כמי שיכולה לעמוד על רגליה שלה, לחשוב בעצמה, להחליט בעצמה, ולהתנתק מהתלות שכופים עליה הגברים. ב"רק אתמול נולדה", ואחר כך במחזהו של וילי ראסל "לחנך את ריטה", המסקנה הזאת כבר מתקדמת יותר מזו של ברנרד שו, ומבחינות רבות רלוונטית עדיין לימינו.
מה שיפה במחזה של קאנין זה שהוא כתוב בחוכמה שאיננה תלויה בזמן זה או אחר, ממש כמו המחזות של שו וראסל (שלא לדבר על קומדיות רבות אחרות מאת אריסטופנס, מולייר, שייקספיר ואחרים). יתרה מזאת, אפשר לומר שמיקומו של המחזה בזמן ובמקום אקטואליים עלולה לחבל בו.
הצגתו של אילן רונן כמעט ומצליחה לעשות זאת. הוא מאכיל אותנו בכף "אקטואלית" בתרגום הישראלי-עכשווי, המודגש עוד יותר בבימוי שמנסה לכפות צחוקים. היהלומים הקטנים שקאנין זורק לעבר הקהל בדיאלוגים ובהתפתחות העלילה, הופכים אצל רונן (בעזרתו של אבישי מילשטיין) לאבני-קלע. כבר מזמן לא נתקלתי בהבעת אי-אמון כזאת בתבונתו של קהל.
בלהיטות לעדכן את המחזה כדי שהנבערים באולם יבינו במה מדובר, נפלו גם החלטות לא עקביות או שגויות , ובראשן ההחלטה להשאיר את העלילה בארה"ב, למרות שהיא ישראלית בלשונה.
דוגמה להחלטה שגויה קשורה לעיצוב דמותו של סוחר הגרוטאות הערמומי הגאנגסטרי, שהופך בהצגה של רונן (בעזרתו של ספי ריבלין) לשום-כלום מטומטם בעליל, שכל תפקידו לספק כמה הצחקות. מצטער, מרביתן לא עובדות. מצטער יותר – האיזון הדרמטי שבמחזה המקורי מופר, ואפשר לוותר לחלוטין על מרבית המערכה הראשונה.
אז מה התועלת בתפאורה המפוארת של נטע הקר ובתלבושות המרשימות שעיצבה לרמה מסינגר, ומה התועלת בעריכה המוזיקלית הטובה של אורן אלדור ובתאורה הקורקטית של קרן גרנק אם על הבמה הגדולה נוצר חלל דרמטי גדול שלא מצליחים למלא אותו?
למרבה המזל מצויה שם, ובעיקר במערכה השנייה, רמה מסינגר שמצליחה להתגבר על כל המכשלות סביבה. מסינגר בונה את דמותה של בילי באמצעות כלים וירטואוזיים של תנועה, קול ומבע פנים. תחילה היא מנופפת בדמות המעט מוגזמת של פרחה א-לה מרילין מונרו (אז בבקשה, נא להפיק עבורה את "המחיר" של ארתור מילר). בהמשך היא מתמתנת בו זמנית עם שלבי החינוך (אז בבקשה, תנו לה לשחק את ריטה או את אלייזה דוליטל) ולבסוף היא מציצה אל קתרין הסוררת (שאותה כבר שיחקה בתיאטרון חיפה).
בין השחקנים האחרים אפשר לציין את ברוך דרור, כעיתונאי החוקר, דרור טפליצקי, כעו"ד, נסים זוהר ואביבה מרקס כסנטור ואשתו, ואפילו את הדס קלדרון המשועשעת בתפקיד החדרנית. וגם ספי ריבלין ורובי מוסקוביץ` שמגלמים חזק ועד הסוף את הטעות הגדולה של הבימוי.
חבל, באמת חבל.
צבי גורן
למועדי הצגות
30/05/2004
:תאריך יצירה
|