דרמת נקמה
 
המחזה, שמהווה את השלד הדרמטי שעליו המלחין בונה את המוזיקה שלו, נולד מחיבור של שני מחזות: הראשון של הספרדי אנחל דה סאוודרה, דוכס ריווס והשני של המחזאי הגרמני פרידריך שילר. לתוך סיפור העלילה המרכזי המשתרע על פני כעשר שנים, משתזרות עלילות משנה, שמאפשרות לזמרים בתפקידים לכאורה משניים להתבלט.
 
הסיפור נפתח בהתאהבותה של ליאונורה, בתו של אציל ספרדי, באלוורו, צעיר ממוצא מעורב, ספרדי ואינדיאני (אמו היא בת שבט האינקה).  אביה של לאונורה, לא אוהב את השידוך ובמפגש הראשון בינו לבין אותו צעיר, נפלט כדור מאקדחו של הצעיר ופוגע באב. מכאן מתחיל גלגל הנקמה לנוע על צירו. אחיה של ליאונורה, קרלו נשבע לנקום את מות אביו. אלוָורוֹ, אהובה של ליאונורה, שברח מן המקום ואחיה, יוצאים בשמות בדויים להילחם לצדם של האיטלקים. בינתיים ליאונורה, המניחה שאהובה נעלם, מצטרפת למנזר.  במהלך הקרבות לצד האיטלקים, מציל אלוורו את חייו של קרלו אחיה של אהובתו, ובין השנים נחתמת ברית דמים. אבל ברגעים של סף ייאוש נחשפת זהותו האמיתית של אלוורו והאח תאב-הנקם מנסה להרוג אותו. הניסיון לא עולה יפה. אלוורו בורח למנזר והופך לנזיר אהוב בעיקר על "חסרי בית" שמקבלים ממנו מזון. השלושה נפגשים, כעבור שנים במנזר. קרלו שגילה את המקום בו נמצא אלוורו, מגיע לשם ומזמין את אלוורו, הנזיר לדו-קרב. לאחר סדרה של שכנועים הנזיר שב ונוטל את החרב ליד והורג את יריבו. למקום מגיעה ליאונורה, המזהה לפתע את אהובה משכבר ורואה את אחיה הגוסס.  היא מתקרבת אליו וזה בשארית כוחותיו נועץ בה את חרבו ומת. דרמת נקמה, שהיום הייתה טובה אולי לטלנובלה.
 
מחברי הליברית שהיו ערים לחולשת הסיפור חיברו אל תוך המחזה הספרדי המקורי, קטע מתוך מחזה של שילר. אבל גם הוא אינו מיטיב עם הדרמה. לציר העלילה המרכזי משתלבות דמויות פולקלוריות, הצוענייה פרציוסילה ונהג הפרדות והרוכל טרבוקו, שמספקות אתנחתות קומיות לכאורה, אבל אינן מקדמות את העלילה.
 
הסיפור, אם כן, רופף שמשתרע על פני מרחקים גיאוגרפיים, (ספרד ואיטליה) ופרקי זמן ממושכים, יותר מעשר שנים מתחילת האופרה ועד סופה. עם זאת, זו האופרה ה-22 של ורדי והיא נכתב בנקודת זמן שוורדי מתנסה ביצירת רצף מוזיקלי ארוך שבו הוא מאחה את העלילה בעזרת המוזיקה. כאן למשל, הפתיחה המפורסמת מייצרת בזכרוננו כמה נעימות ששבות ונשמעות ברגעי מפתח בסיפור ומשמשות אזכור לסיבת הפעולה. ואכן מה שהופך את האופרה הזאת לסיפור הצלחה, היא המוזיקה. היא הגורם המאחה, המלכד. היא מכניסה אותנו למתח ולצפייה לקראת הבאות. זהו סוד קסמה של היצירה.
 
מעמדים דרמטיים דלים
 
אלמלא ידענו שהבימאית, דליה איבּלהאפּטַאייטֶה, היא מליטא, ניתן היה להניח שלכבוד יום העצמאות השישים של המדינה, היא הבימאית, מעמידה הפקת מחווה לאופרה הישראלית הישנה, זו שהתגוררה ברח`  אלנבי 1  בתל-אביב. היא מייצרת מעמדים דרמטיים דלים המקובעים בתמונות סטטיות שמתוך ניסיון לתת לזמרים הסולנים את המרחב הראוי, מקפיאה את שארית חלל הבמה. דליה איבּלהאפּטַאייטֶה באה להראות לנו איך פעם ביימו אופרות. הפקה זו היא התשליל של "המסע לריימס" שבו ההתרחשות באתר המצומצם דווקא אינה נותנת לסולנים לנוח ויש תנועה מתמדת על הבמה.
 
בתכנייה מספקת איבּלהאפּטַאייטֶה הסברים, שלמעשה למרות שהעלילה נעה ממקום למקום אנחנו ופוגשים כל הזמן באותם אנשים שהגורל בכוחו הרב שינה את מעמדם ואת רמת חייהם. הבימוי אינו מגלה את כוונותיה, ואם אין בדרמה עוצמות ברכטיות ברוח "אימא קוראז`" למשל,  למה לייצר אותן?! יש בדרמה די רעיונות מופשטים שראויים להעצמה גם ללא הוצאתנו לטיול באירופה מוזרה, מקירות המנזר בספרד, דרך הפונדק הספרדי מחנה האוהלים באיטליה ושוב המנזר בספרד ומערת המסתור שלידו.
 
ההצלחה של אשר פיש
 
צוות הזמרים בתל-אביב אינו אחיד ברמתו.  כך למשל, אולגה רומנקו בתפקיד ליאונורה, פותחת את האופרה כהבטחה גדולה. היא בעלת נוכחות, וגוון קול מסקרנים, אבל לאורך הערב מצטמקת הנוכחות ובאריה הגדולה שלה שמסיימת מוזיקלית את האופרה (Pace, pace- שלווה, שלווה) קולה נשמע כקול ענות חלושה.  אהובה, אלוורו, זמר הטנור האמריקני יו סמית`, הוא בעל ממדי הקול הנכונים. אלא שהוא אינו מצליח לגלות את  סוד הדקויות, העידון והאיפוק. כל אימת שהוא פותח את פיו לשיר נשמע קול גדול, בעוצמה כזו שלמעשה "תוקעת" אותו, כי משם אין לו לאן ללכת. הקול ששמענו בתחילת המערכה הראשונה ישוב אלינו ללא תמורה וללא שינוי. מבחינה דרמטית ולמרות שהוא הדמות המשתנה, לא קורה לו דבר.  אלכסנדרוּ אָגַקָה, בתפקיד דון  קרלו, אחיה תאב הנקם של ליאונורה הוא הבולט בשלישייה המובילה גם במשחק וגם באיכות קולו.
 
בתפקידי המשנה טיציאנה קרארו שרה את הצוענייה פרציוסילה בגוון כהה ומפתה, כפי שאמנם צריך להיות אבל אין שם הרבה יותר מזה.  היא נשמעה טוב יותר בביקורה הקודם בתפקיד הנסיכה אבולי ב"דון קרלו".  פאולו רומץ הצטיין בתפקיד האח מליטונה, אם באיכות המשחק ובניצול מוצלח של המוזיקה שוורדי מספק לו.
 
את האיכות הבסיסית והרגישה מספק להפקה פאטה בורצ`ולדזה בתפקיד מעולה של אב המנזר. דמות הנזיר החכם, המיטיב לקבל תכונות אנוש המקרין חום אנושי לכל הברואים בצלם, מקבלת בביצועו, משנה תוקף וחשיבות. יוסף ארידן בתפקיד טרבוקו, נהג הפרדות, מפתיע בנוכחות מרשימה וביכולת משחק. בתפקידים האפיזודיים מצטיינים ולדימיר בראון, המרקיז קלטראווה אביה של ליאונורה ונח בריגר בתפקיד ראש העיר.
 
ההצלחה של ההפקה הנוכחית היא ללא ספק הצלחתו של אשר פיש, שמקנה למוזיקה את מעמדה כמובילה ולאורך של שלוש שעות בקירוב, של מוזיקה, אין רגעים דלים, אלא מתח הנשמר היטב גם בזמרת המקהלות וגם בנגינת התזמורת. שתי המקהלות - מקהלת האופרה והמקהלה הפילהרמונית תל-אביב -  מספקות את האווירה הדרושה. התזמורת הסימפוניה הישראלית ראשון-לציון עושה תחת שרביטו של פיש עבודה מצוינת. ורדי כותב גם לנגנים בתזמורת קטעים סולניים מעולים והחלילנית מרגלית גפני, האבובנית גבריאלה בוקובסקי הנבלאית רות מעייני, ובראש כולם, הקלרניתן מיכאל גורפינקל, מייצרים אָרְיות איכותיות ומרגשות.  המוזיקה, אם כך היא הסיבה המרכזית ללכת ולצפות ב"כוחו של גורל", סיבה מספקת בהחלט.