"קשה לי עם רוק, בלוז והיפ הופ בעברית"
 
החיפוש אחר שמו של אסף אבידן ברשת העלה שני אפיונים שחוזרים ועולים בכל אזכור של שמו: הדמיון בין שירתו לזו של ג`ניס ג`ופלין, והאנדרוגיניות של קולו שמתעתעת באוזן המנסה להחליט אם היא מאזינה לגבר או לאישה – שני אלה התגלו כנכונים גם בהאזנה לאלבומו.
 
"כל השוואה של הקול שלי לג`ניס ג`ופלין זו מחמאה גדולה", הוא אומר. "אני שומע את זה לעתים, אני לא חושב שזה נכון, אבל זו מחמאה אדירה ואני חולה על ג`ניס וקטונתי. זה לא שאני לא שומע אותה אבל אני שומע גם המון דברים אחרים. רוק, בלוז, המון שנות השישים, פולק. אני שומע יותר ליאונרד כהן או דילן ואני לא שר כמוהם. אז אני מרגיש שזה משהו שקרה, ולא כי אני מחקה. נורא קל לי לבטא רגשות מסוימים כשאני צועק, ואז אני מגיע לגבוהים שלי. לא נראה לי שאני מושפע ממנה כמו שחושבים, זה פשוט דומה. אני גם חושב שלאט לאט זה ייעלם. נורא קל לזרוק אנשים לתוך איזושהי מסגרת כשהם לא מוכרים ולקטלג ככה אנשים, גם אני עושה את זה. אני מניח שזה יעבור עם הזמן ואני כבר לא אהיה `ההוא שנשמע כמו ג`ניס`. אני גם מקווה שאני לא אבלע לתוך איזה מניירות כאלה. ככל שזה עלה יותר אני גם יותר שם לב לאיך שאני שר, ואני משתדל, גם בשביל לשמור על הגרון וגם בשביל לחדש את עצמי, לשיר בצורות שונות. את הצורה הזאת הבנתי כבר שאני יודע לעשות".
 
לפני שנה וחצי הוציא אבידן (27) אי.פי. ראשון בהפצה עצמית, Now That You`re Leaving,  ובקרוב יוציא, שוב במימון עצמי, את אלבום הבכורה המלא שלו, The Reckoning, שאותו הפיק מוזיקלית יחד עם אורי וינוקור, הבסיסט של "קולולוש". השבוע  ישיק את האלבום החדש בLobby תיאטרון ירושלים עם המוג`וס, הרכב הכולל את הדס קליינמן על צ`לו, רן ניר בבס, יוני שלג בתופים ורועי פלד בגיטרות.
 
אבידן כותב, כמו יוצרים ישראלים לא מעטים, באנגלית, אבל בניגוד לרבים מהם, הוא אחד הבודדים שנשמעים כל כך אמין באנגלית שהייתי עשויה לטעות ולא לזהות את העובדה שמדובר ביוצר ישראלי.
 
"כתיבה בעברית לא מרגשת אותי כל כך בדרך כלל", הוא אומר. "קשה לי להתחבר לזה, לא יודע למה. הכתיבה העברית היחידה שמרגשת אותי זה דברים כמו אלתרמן או עמיחי. כשזה שפת יום יום זה נשמע לי מאולץ. אני לא אוהב סגנונות מוזיקליים מסוימים שמנסים לשיר בעברית, כמו רוק, בלוז, בטח שעל אחת כמה וכמה דברים כמו היפ הופ בעברית. קשה לי עם זה."
 
התחיל לכתוב בבוטקה
 
הסיפור של אבידן הירושלמי ("ניסיתי את תל-אביב וזה לא הצליח במיוחד. אני ירושלמי מדי. רועש ומלוכלך לי מדי"), מתחיל מאוחר יחסית. בתיכון למד קולנוע, אחרי הצבא למד אנימציה בבצלאל, במשך שנתיים היה אנימטור, עד שעזב הכל: את העבודה, את החברה ואת תל-אביב, וכתב את שירי האי.פי. שהוציא.
 
"קנו לי גיטרה בגיל ארבע עשרה ולא נגעתי בה עד גיל תשע עשרה, כשכתבתי את השיר הראשון שלי. התחלתי לכתוב מהשירות הצבאי בערך, שירים קיקיוניים על שמירות בבוטקה ועל זה שאני מתגעגע לחברה שלי".
 
בימים אלה הוא חווה קפיצת מדרגה, כשהשירים והוא זוכים לבאזז לא קטן שמביא לא מעט צופים להופעות שהוא מקיים. "אני במין פאזה שבה אני עובר מאדם שעשה הכל מאוד עצמאית ומאוד פרינג`י ואנדרגראונד, ועכשיו קצת מתחילים לשים לב, וכל מיני שמות יותר גדולים וחברות גדולות יותר מתחילות להתעניין בגלל שכן נוצר איזה באזז, ואני צריך להתרגל עכשיו לעבוד כמו שצריך, לעשות הכל יותר חכם, להוציא סינגלים, להוציא קליפ, ועדיין קצת קשה לי לקלוט את זה".
 
רוקנרול  לספונג`ה
 
לשירים שכותב אבידן זיקה מובהקת לכתיבה ולהגשה של שירים משנות השישים והשבעים, והם נחלקים בצורה ברורה לשירים אקוסטיים לעומת שירי להקה, חלוקה שהולכת איתו גם לאלבום.
 
"החלוקה הזאת נובעת מזה שאני סינגרסונגרייטר, לפני שאני סולן או גיטריסט בלהקה. יש שירים שנורא ברור לי שהם חייבים להישאר שירי גיטרה כי זו המהות שלהם. שירי פולק כאלה שנורא נכון להם להישאר ככה.  כשהתחלתי להופיע ידעתי שאני רוצה להקה אבל לא יכולתי לחכות, אז התחלתי להופיע לבד בבתי קפה ובפאבים קטנים, ולאט לאט צמחה הלהקה מתוך זה, עם חבר`ה ששמעו אותי מנגן והצטרפו.
 
אחר כך היו שירים שכתבתי בשביל להקה, ובהופעה הראשונה זו באמת הייתה שאלה גדולה אם לעשות חלוקה גם בהופעות, ולהופיע חלק אקוסטי וחלק הופעות חשמליות, ואז, ראיתי בדיוק את הסרט של סקורסזה על דילן, שעבר לחשמלית, וראיתי שם את החלוקה של המופע שלו: הוא מתחיל אקוסטי ואז הלהקה נכנסת, ופתאום הבנתי שאפשר לעשות את זה. אז ככה נולד סידור ההופעה שלנו. עם התגובות של הקהל ראיתי שזה באמת עובד והמשכנו ככה.
 
"גם באלבום יש שירים שמאוד ברור שהם כאלה, לעומת אחרים שמאד ברור שהם שירי רוקנרול, שאני אוהב לכתוב ולא רוצה לוותר עליהם. אבל זה באמת נורא מקשה את הסדר שצריך לקבוע באלבום, כי אם אני רוצה לעשות נגיד ספונג`ה עם האלבום אז בא לי ליהנות משירי הרוק, אבל מצד שני אני לא רוצה רצפים גדולים מדי של שקט מול רעש, אז זה באמת מאוד קשה".
 
"גבוה יותר טבעי לי, יותר קל לי"
 
איך אתה מרגיש עם הבאזז שנוצר סביבך לאחרונה?
 
"הופעתי הרבה עד עכשיו. אני מופיע בסך הכל שנה ועשיתי כבר משהו כמו מאה הופעות. זה התחיל מזה שהופעתי במקומות קטנים שבהם העבירו מין כובע כזה במקום קופה, ורק היה חשוב לי לעמוד מול אנשים ולנגן. אני מאוד אוהב את זה, אז אני קובע הרבה הופעות, וקהל מגיע. בהופעות האחרונות אנחנו כבר ממלאים משהו כמו מאתיים חמישים איש. זה גרף שעלה מאז שהתחלנו להופיע, בינואר, וזה מדהים, מדהים. עכשיו תהיה לנו הופעה בלובי של תיאטרון ירושלים ומצפים שם למעל שלוש מאות איש. זה כבוד שבכלל נותנים לנו את זה כי עד עכשיו נתנו את זה ללהקות שממש הוכיחו את עצמן".
 
בניגוד לאלבום, בשיחה עם אבידן הוא נשמע זכרי לחלוטין, מה שהעלה עוד יותר את שאלת האנדרוגיניות הקולית שלו כשהוא שר.
 
"הרבה פעמים אני כותב שיר ופתאום מוצא את עצמי מעלה את הקאפו עוד ועוד בשביל שהשיר יהיה גבוה יותר. זה מרגיש לי יותר כנה ככה, יותר בא מתוכי. כשאני שר נמוך אני מרגיש שאני מתאמץ. גבוה יותר טבעי לי, יותר קל לי, יותר נכון לי. ואם אנשים מתבלבלים וחושבים שאני בחורה, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שאני שומע את זה, זה לא מטריד אותי. אני שומע את זה כל הזמן: `מי הבחורה ששרה? כן, אבל מה אתה עושה בלהקה?`. שטויות, בכיף, אין לי שום בעיה עם זה".
 
אבל השאלה היא האם במדף התקליטים שלך אני אמצא באמת הרבה יותר זמרות מאשר זמרים?
 
"יש המון בחורות במדף התקליטים שלי. אני הרבה יותר מתרגש מבחורות ששרות. אולי כי אני נמשך לבנות, אולי כי אני שומע הרבה בחורות שרות וזה מה שבאמת מרגש אותי. אני דיפרנקו היא השפעה אדירה, למשל, כי היא גם בחורה ששרה וגם סינגרסונגרייטרית ברמה של דילן ושל ליאונרד כהן בעיניי. במדף התקליטים שלי, כמעט כל מה שאני שומע חייב שיהיה לו מילים טובות, שזה הכי חשוב לי. יש גם ווקליסטים שמרגשים אותי ובאמת מנשים הרבה יותר קל לי להתרגש, אז אני דיפרנקו, מאזי סטאר, טיגן אנד שרה שהן שתי בחורות קנדיות שמתחילות להיות יותר ידועות, נינה סימון, גם אריקה באדו, לורין היל, זמרות מדהימות".

אסף אבידן ו"המוג`וס" יופיעו ביום חמישי, 24 בינואר ב- 22:30 בLobby תיאטרון ירושלים.