הסיפור החותם את "אלף לילה ולילה" זוכה לגרסה בימתית מקורית ועשירה של עידו ריקלין ובוגרי בית צבי
רשת טוויה היטב
יש משהו קוסם באגדה על שהרזאד (שחרזאדה) שאלף לילות ועוד לילה נאבקה על חייה ומנעה את הוצאתה להורג באמצעות הדמיון היצירתי שלה. כאילו מחברי האגדה הזאת באו להגיד משהו על האמנות ועל התרבות לא פחות משבאו לספר סיפורים יפים, מצחיקים או מרגשים. משהו גדול באמת, שבחברה בת ימינו, ובעיקר כאן אצלנו, ראוי לתזכורת חוזרת ונשנית. משהו שאומר מה חשיבותו של המאבק הבלתי פוסק על איכות החיים,על האנושי ועל הסובלני, על ההבנה והאהבה.
הבמאי עידו ריקלין בחר בסיפור החותם, האולטימטיבי, כדי להגיד משהו מעין זה ואף יותר מכך, בדרך מקורית משלו, אבל ברוח המקור הספרותי. הוא כתב מחזה המספר על אותו לילה אחרון שבו עתידה שהרזאד לעלות על משכבו של המלך שהריאר, ועם בוקר למות בתלייה. וזאת משום שאשתו של המלך בגדה בו, ולאחר שערף את ראשה נשבע להמשיך שיותר אף אישה לא תבגוד בו. כדי להבטיח זאת הוא נשא לאישה מדי יום בתולה חדשה שלאחר ליל הכלולות הוצאה להורג. עד שהגיעה להרמון שהרזאד שעיכבה את חתונתה למלך במשך שלוש שנים כמעט. אלף לילות היא דלתה מדמיונה סיפורים שלכדו את המלך – והנה מגיע הרגע שבו יבש המעיין. אין לה עוד סיפור לספר, והלילה הזה הוא אחרון ימיה.
כניסתו של התליין שיפגוש אותה למחרת בבוקר מציתה את ההשראה שוב, ומתוך עיניו המשתאות היא דולה את הסיפור האחרון על אהבתם של נסיך ונסיכה, שנפגשו בחלומותיהם, וקשרו אותם באהבה, אך נאלצו להיפרד וכל אחד מהם יצא למסע מרתק, מסוכן לפעמים, משעשע מעת לעת, שיעדו הסופי הוא המפגש האמיתי ביניהם, ומימוש חלום אהבתם.
במחזה של ריקלין הסיפור הזה הוא גם ראי לסיפור האהבה הנרקמת בין שהרזאד למלך שהריאר. כיוון שריקלין יודע שסופו של הסיפור מוכר, הוא מפנה את תשומת לבו היצירתית לדרך הבימתית שבאמצעותה נגיע לשם. והדרך שלו היא של תיאטרון-סיפור, כפי שעשה בשנה שעברה עם ההצלחה הגדולה "אובססיה" על פי הספר "סביב העולם ב-80 יום" של ז`ול וורן.
באותה הצגה הצטרף ריקלין ליוצרות כמו רות קנר ורנה ירושלמי שפיתחו את הז`אנר של תיאטרון סיפור. באמצעות הדרך הבימתית הזאת הוא, כמו שתיהן, בא להגיד משהו מהותי על איכות החיים שלנו. הדרך הזאת מאפשרת לו לעשות זאת ממש כמו שהרזאד – ללכוד את הצופים ברשת טוויה היטב, ומבלי שירגישו להחדיר לתודעתם מסרים אנושיים מאוד על השונה, על האחר, על אהבה ונאמנות, ועל הבחירה בחיים.
הפעם, באמצעות העלילה המזרחית הוא נישא על כנפי הפנטזיה ומביים הצגה פיוטית מאוד, לעתים אף בתחפושת קומית, עשירה בפרטים וצבעים, ומלאה שפע של צלילים מקסימים ומכושפים שאותם כתב עבורו דורי פרנס ומבצעת חי בכינור ליאת רוזנברג. אירנה שר עיצבה תלבושות מרהיבות, וריקלין יחד עם יוסי בן ששון עיצב במה שכולה מרבד-קסמים, כסתות ואבזרים שמתעוררים לחיים תחת פנסי התאורה שעיצבו דניה זמר ועמיר ברנר.
וכמו ב"אובססיה" גם כאן ריקלין מפיק מלהקת השחקנים הצעירים שלו, כמעט כולם בוגרים טריים של בית צבי, משחק מצוין, מרגש ומצחיק גם יחד. כל אחד מהם משחק כמה תפקידים, גדולים או קטנים, וכל תפקיד זוכה לעיצוב המלא. בראש הקבוצה שני צמדי-האהבה – מיטל שטרית, אנרגטית וסוחפת כשהרזאד, אסף חיים כמלך שהריאר, מיוסר, סקרן, ומשתחרר מכבלי נקמתו, רות אסרסאי אצילית וגאה כנסיכה אסרסאי, וטל וייס רגיש ונוגע ללב כנסיך קמר אל זמאן. לצידם כשותף מלא אלון אורבך כתליין המספק בחן כובש את ההומור העיקרי לסיפור המסגרת.
אבל החמישה האלה לא היו עומדים במשימה בלי חבריהם שהחליפו תפקידים ותלבושות בקצב מוגבר – ערן מור וניר רווח, מצחיקים עד חדרי בטן, גיא אלון בגמישות גוף וקול מופתית, עירד רובינשטיין בנוכחות חזקה, ודב גפן (לסירוגין עם שחר רז) שמשלים בקלילות את החבורה.
לסיכום ה"פנטזיה" של ריקלין ושותפיו היא הצגה מצוינת הראויה לכל המשפחה, אבל בזהירות: הפנטזיה מרחיקה אל מחוזות ואל מסרים שלא כל ילד יבין.
28/01/2008
:תאריך יצירה
|