פול תומאס אנדרסון מול האחים כהן

אם ננתח את המגמות והסיכויים של מועמדי השנה לאוסקר (שיתקיים בלילה שבין ראשון לשני בהוליווד) בקטגוריית סרט השנה, ברור לכל שמתוך החמישה מזדקרים שני מועמדים בולטים. ואני לא מתכוון ל"כפרה" (הוא כבר זכה בגלובוס הזהב וכנראה שחברי האקדמיה לא יפרגנו השנה לסרט בריטי, כשסרטי השנה האמריקנים המועמדים טובים יותר) או ל"ג`ונו" (בכל זאת, סרט אינדיפנדנט ובכך שהגיע לחמשת המועמדים האחרונים, האולפנים כבר פרגנו עשו את שלהם מבחינת פרגון לתעשייה העצמאית. ראו מקרה "מיס סאנשיין הקטנה" מהשנה שעברה) או "מייקל קלייטון" (סרט טוב, אבל רחוק מלהיות היצירה המובילה של השנה).
 
אם כך, נותרו "זה ייגמר בדם", של פול תומאס אנדרסון ו"ארץ קשוחה" של האחים כהן – ללא ספק שני הסרטים החזקים, המסוגננים והנוקבים של 2007. אז ראשית, בכל הקשור להתחשבות (או התחשבנות) של בוחרי אל.איי בהישגי העבר של יוצרי שני הסרטים המועמדים. באשר לאחים כהן, למרות 24 שנות יצירת סרטים נהדרים, רק "פארגו" (96`) היה מועמד לסרט השנה (אם כי סרטיהם זכו במועמדויות רבות אחרות ואף קטפו כמה אוסקרים). במקרה של אנדרסון, הוא פעיל כבמאי של סרטים באורך מלא רק 12 שנה, אף סרט שלו לא היה מועמד לסרט טוב ביותר, אם כי שניים מהחמישה ("לילות בוגי" ו"מגנוליה") צברו מועמדויות שונות. זאת אומרת, במקרה של זכייה, זו תהייה ראשונה בקטגוריה זו גם עבור הכוהנים וגם עבור אנדרסון (פרס הסרט הטוב מוענק אמנם למפיק, אבל אנחנו מתייחסים לבמאי כיוצר המרכזי) ומסתמן כאן שוויון (עם נטייה קלה לאנדרסון בהעדפות חברי האקדמיה, משום שהכוהנים כבר צברו זכיות עבר).
 
בכל הקשור למהות שני הסרטים המדוברים, "ארץ קשוחה" סתום ואניגמטי יותר מאשר "זה ייגמר בדם". סרטו של אנדרסון יותר קומוניקטיבי, למרות שלא הייתי רואה בו סרט למה שנקרא "הקהל הרחב", משום שסגנונו והווייתו עדיין רחוקים למדי מהמיינסטרים המקובל של להיטים וסרטי קופה סטנדרטיים בהוליווד. גם במקרה של האחים כהן וגם בזה של אנדרסון, מדובר ביוצרים בעלי תווית היכר אישית ייחודית איכותית, הנשקפת מסרטיהם, ובמובן זה מגיעים לקו הגמר, עם עדיפות בולטת לגבי היתר, שני סרטים ראויים יותר. יחד עם זאת, נראה לי של"זה ייגמר בדם" (שגם מוביל במניין המועמדויות) יש עדיין העדפה ברורה, ולטעמי הוא גם ראוי יותר.
 
דו קרב בין שואב נפט למשיח דת
 
ב-1956 יצר ג`ורג` סטיבנס את "ענק", אפוס רחב יריעה, על פי רומן של עדנה פרבר, על אודות שני חוואים טקסנים שהופכים לאילי נפט ומתמודדים על השליטה במרבצי קרקע שופעי הזהב השחור. בסרט המדובר, שזיכה את הבמאי באוסקר והיה מועמד בעוד תשע קטגוריות, כיכבו רוק הדסון, אליזבת טיילור וכמובן ג`יימס דין, שנהרג בתאונת דרכים במהלך הצילומים, והסרט הפך לחלק מהמיתולוגיה שלו, ולהפך.
 
"זה ייגמר בדם", של פול תומאס אנדרסון, מתכתב אמנם עם "ענק", אבל פרט לנושא הסרט, לעובדה שהוא צולם באותו אתר (מארפה, טקסס), לכך שגם הוא מבוסס על ספר ("נפט!", של אפטון סינקלייר), ולכך שאף הוא מוביל את רשימת האוסקר הקרב, עם שמונה מועמדויות - החיבור בין השניים די רופף. לעומת עבודתו המיינסטרימית-הוליוודית-ריאקציונרית של סטיבנס, אנדרסון יצר סרט בועט וחתרני.
 
"זה ייגמר בדם" נפתח כשהגיבור, דניאל פליינויו (דניאל דיי לואיס), זאב בודד, עיקש ומיוזע, כורה לבדו בחפירה שהקים בלב מדבר צחיח, מוקף הרים. לאחר פציעה לא קלה, ממשיך דניאל לשאוב נפט, בעודו מגדל לבדו את בנו הפעוט, ומתחיל לבסס את מעמדו כאיל נפט. הוא מעסיק עובדים, משכלל את שיטות השאיבה ומשווק לצרכנים את עצמו ואת בנו W.H (דילון פרייז`ר), כשותפים במיזם. בעקבות טיפ שהם מקבלים, מגיעים דניאל ובנו לחווה בעיירה קליפורנית נידחת, ליטל בוסטון, שאדמתה ספוגה נפט. הם רוכשים את אדמות,  מפיקים נפט בכמויות ומשנים את פני המקום. בעקבות  תאונה באתר קידוח מאבד בנו את שמיעתו, ודניאל שולח אותו לבית ספר לחירשים בסן-פרנסיסקו. אחר כך הוא ממשיך לשאוב נפט באובססיביות, ומקים לעצמו יריבים: איליי (פול דאנו), משיח דת מטעם עצמו המופיע אחוז אקסטזה  מול קהל מאמיניו בכנסייתו, ועד טייקוני ממון, שלוטשים עין לעסקיו המשגשגים. זרימת הנפט ותזרים המזומנים גורמים להשחתה ולאבדן ערכי אנוש. דניאל הופך אדם מריר, אקצנטרי, פרנואיד וחשדן, בייחוד לאחר שמתחזה הציג עצמו בפניו כאחיו האובד, ואף מפנה עורף לבנו, שגדל ומעוניין להיכנס לביזנס כעצמאי.
 
פול תומאס אנדרסון עשה עד עתה כמה סרטים הוליוודיים, שתמיד היה בהם ממד שהפך אותם למעניינים ולשונים מהמוצרים הפילמאים המיינסטרימיים-בידוריים הטיפוסיים. "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה" ניחנו, כל אחד בסוגו ובעניינו, בזווית התבוננות והשקפה שונה, בין אם בכתיבה ובין אם בדימויים הוויזואליים, שבידלו אותם – לטוב - מקולנוע האולפנים הסטנדרטי. ב"זה ייגמר בדם" מרחיק אנדרסון עוד יותר בנטייתו הברוכה לסגנן ולעצב את האמירה שלו בדימויים ובאמצעים קולנועיים עזי מבע.
 
לא במקרה כבר בתחילת הסרט במקום בו דניאל כורה לבדו - אין זה צל הרים, אלא הרי הטרשים עצמם, המוצגים כמאיימים ופוגעניים, כשברקע מוזיקה (שחיבר ג`ימי גרינווד) האופיינית לסרטי אימה. גם בהמשך המוזיקה תהווה סמן לדברים הרעים שבדרך. לא פלא גם שטירופו הפסיכוטי ההולך וגובר של דניאל, ככל כהוא עושה חייל בשאיבת הזהב השחור, מעומת מול שיגעון הגדלות ואיבוד השליטה העצמית של משיח הדת הסוטה, שאורגיות גירוש השטן מנשמות החוטאים שסרחו, הופכות אצלו לפולחן שליטה, אלים וכוחני. בסוף, באופן סמלי, יתייצבו השניים זה מול זה לדו-קרב של התפרקות ואובדן טוטאלי.
 
בעבודתו יצר צלם הסרט רוברט אלזוויט אסתטיקה מינימליסטית מיוחדת, עם שפע של תקריבי פנים, שמדגישים את עבודת המשחק המרשימה של דניאל דיי לואיס, שחקן טוטאלי שבשנים האחרונות מעדיף איכות על כמות, וכל הופעה קולנועית שלו היא חגיגה. "זה ייגמר בדם" הוא לטעמי יצירת קולנוע מופתית, מורכבת, מסעירה ומרתקת.