ללא ביטולים וצרות אחרות, עם מזג אויר משובח המאפשר הופעות בחוץ, יצא פסטיבל ג`אז תל-אביב מס` 19 לדרך. התמהיל המתוכנן נראה מוכר: בתכנייה מצאתי: הפקה ישראלית גדולה עם כוכבת עדכנית (מרינה מקסימיליאן בלומין), פרויקט סדנתי מעניין ( "מקהלת הסקסופונים"), להקה אוונגרדית שרק בגללה היה כדאי לבוא ("קאהיל אל זאבאר") פרויקט חדשני אתני (דודו בלילטי וסנגומה אברט) קצת ג`אז-רוק ופופ ( שלישיית הגיטרות נץ-בודגוב-רומנו), הופעות תוססות בלובי (למשל ההרכב "מרקוז`ה" בנוסח ברזיל) והפנינג עליז (בחינם) בצהרי יום שישי.
 
התמהיל אכן עבד, כמות הכרטיסים הלא גדולה נמכרה כמעט כולה, הקהל  התמצא במה שקורה ותמך גם בקבוצות שלפני 20 שנה היה בורח מהן. ואם בכלל היה חסר משהו-היה זה הרצון  להתעלות, להתרגשות מיוחדת,  למשהו שהמלים נעתקות מולו מהפה ומהמחשב. נסים לא התרחשו, אך פסטיבל מקצועי, שמח, עומד בלוח הזמנים –היה בהחלט.
 
ערך סנטימנטלי
 
היה זה קונצרט של שני ענקים ותיקים. הסקספוניסט דיוויד "פאטהד"  ניומן חגג את יום הולדתו ה-75 במהלך הקונצרט עם עוגת קצפת, וסקסופוניסט אורח ניגן לו "יום הולדת שמח". ניומן התרגש ומחה דמעה. לצדו של ניומן - קירק לייטסי, פסנתרן בן 71 שאוהב לבוא לישראל (זה ביקורו הרביעי  או החמישי) וכל ביקור שלו הוא חגיגה. אליהם הצטרפו שני צעירים: המתופף הצרפתי סנגומה אברט, מתופף מאוד אקטיבי ונמרץ- אולי יותר מדי נמרץ, לפחות מבחינת הווליום והבסיסט המעולה דימה גרוצקי, בעל צליל גדול ונעים שהופיע בפסטיבל גם בשנה שעברה והשאיר רושם מצוין.
 
ניומן, דמות ציורת מוכרת היטב בחוגי הג`אז, המנגן בסגנון הרד בופ, אך מכיר היטב את כל הסגנונות של המאה שעברה ביקר בישראל בשנות הששים, כמלווה של ריי צ`רלס, שאותו הכיר היטב וליווה גם בשנות השבעים. המחווה לצ`ארלס מתבקשת-אך ללא זמר בהרכב המחווה נותרה בעיקר מחווה של ציטוט: נוגנו כמובן השירים ג`ורג`יה, Unchain My Heart והקהל נהנה לזמזם את הלחנים המוכרים.  אך אלו לא היו הקטעים הטובים בקונצרט אלא הקטעים שבהם ניגן ניומן בחליל ובאלטו סקסופון. בטנור סקסופון, כלי יותר כבד הדורש יותר השקעה גופנית לא התרשמתי מיכולתו של ניומן. אך שני קטעים מצוינים בחליל שינו את התמונה: האחד-Delila , המנגינה מתוך הסרט "שמשון ודלילה" (1949), שבו ניגן ניומן בחליל גם את קו הליווי הפותח  את הלחן-וקטע מודרני בשם "ריו דה ז`נירו". גם באלטו סקסופון היה תענוג לשמוע אותו.
 
ועם זאת כוכב הערב היה הפסנתרן לייטסי, שלמרות גילו הוא משתולל כילד. הוא הראה איך צריך לנגן פסנתר פאנקי, שמר על האיזון בקבוצה וחיפה על קטעים יותר חלשים. זה היה קונצרט שחלקו הסנטימנטלי (ואיני מזלזל בסנטימנטליות!) עלה על משקלו הסגולי המוזיקלי. הקונצרט הבא היה סיפור אחר.
 
רביעיית דייויד "פאטהד" ניומן (ארה"ב-ישראל) מחווה לריי צ`ארלס: דייויד ניומן-סקסופון אלט וטנור, חליל. קירק לייטסי-פסנתר. דימה גרוצקי-בס ,סנגומה אברט-תופים.
 
התועמלן המוזיקלי אל זאבאר 
 
האם אפשר לנגן ג`אז בלי פסנתר ובס? קאהיל אל זאבאר מראה איך עושים את זה. הקלימבה, כלי אפריקני קטן המורכב ממוטות ברזל קטנים על גוף תהודה מנגן צלילים גבוהים, אך אל זאבאר משתמש בו לנגן תבניות חוזרות שהיו במקור מתאימות לבס. בקטע הראשון All Blues של מיילס דייביסניגן אל זאבאר את הלווי המסורתי ושני רעיו ניגנו את המנגינה בשני קולות. החצוצרן קורי ווילקס משיקגו גילה מומחיות גדולה ביכולת הנשימה הסיבובית שלו. זוהי טכניקה בה נושפים מהפה אך נושמים מהאף וניתן לנגן בה צלילים ארוכים ללא הפסקה. אני מכיר הרבה סקסופוניסטים המשתמשים בטכניקה זו, אך ווילקס הוא החצוצרן הראשון שראיתי המבצע נשימה סיבובית בקלות. את הטכניקה הזו, וגם את גישתו המלודית מהאנסמבל המכובד Art Ensemble Of Chicago. בקטע אחר גם ניגן בשתי חצוצרות בו זמנית. ווילקס ודוקינס (שניגן גם הוא בשני סקסופונים בנוסח הוירטואוז המנוח רשן קירק) מכיריםהיטב זה את זה ויחד עם אל זאבאר זוהי שלישייה מאוד מהודקת, המנצלת את כלי ההקשה לתפקידים מלודיים בצורה מופלאה.
 
אל זאבאר דאג, כשניגן במערכת התופים, לשמור על תבנית של בס  בעזרת הטומטומים. הוא אינו סתם זמר, אלא תועמלן מוזיקלי: הוא פורש את עולמו הרוחני בעזרת שירת טקסטים ברוח אפריקנית. הקהל לא נתת לטריו לרדת והם הוסיפו שלושה הדרנים.
 
אין ספק כי אל זאבאר עשה את הפסטיבל. ודרך אגב: ראיתי את הפסנתרן קירק לייטסי מאחורי הקלעים, יושב ומעודד. בכלל בכל ימי הפסטיבל ראיתי את רוב הנגנים האורחים לוקחים חלק בחגיגה הכללית,וזה נדיר.
 
קאהיל אל זאבאר והEthnic Heritage Ensemble: קאהיל אל זאבאר-תופים, כלי הקשה, קלימבה, שירה.קורי ווילקס, חצוצרה, פלוגלהורן, הקשה. ארנסט דוקינס-סקסופונים, הקשה.      
 
הסקסופוניםשל אודין פופ
 
אודין פופ, סקסופוניסט ברוחו של קולטריין, הגה לפני 30 שנה את הרעיון של יצירת אנסמבל סקסופונים, תשעה במספר שבו יוכל להוציא לפועל רעיונות מוזיקליים שלו ושל אחרים. פופ אינו מביא איתו אנסמבל מחו"ל אלא עובד, בעבודת סדנה עם נגנים צעירים, והתוצאה אינה רק קונצרט אלא התנסות מצויינת בהדרכת מאסטר אמיתי.
 
הרוח כאמור היא רוחו של קולטריין ואחד העיבודים הטובים היה הלחן של קולטריין Giant Steps  כאשר נוסף לו לחן קונטרפונקטי מורכב ביותר ושני הלחנים מנוגנים במקביל. יצירה מרשימה ביותר של פופ היתה סוויטה המוקדשת לקולטריין הבנויה על סדרת מספרים המנוגנת על ידי הסקסופונים: 12,123,12,123,12345, וכו`. פופ הקריא את הסדרה כך שהקהל יחדור לעומק היצירה וזה צעד נכון ומתבקש. אהבתי מאוד את עבודת הליווי של שי זלמן, הניחן בנוסף לטכניקה מעולה בשמחת חיים מדבקת ושל הבסיסט גלעד אברו.
 
פופ הוא מסביר מעולה ופרפורמר מצוין. לדעתי שמענו אותו פחות מדי, ועיבודים רבים היו דומים אחד לשני. הסיום כמעט תמיד היה במקסימום הווליום והעיבודים היו מאוד צפופים. הנגנים ניגנו היטב כל מה שכתוב, אך חלקם לא נשמע מספיק ברור ורק לקראת הסוף הנגינה זרמה באופן חפשי. אהבתי קטעי סולו של ארז בר-נוי ורוברט אנצ`פופלובסקי (באלט סקסופון) שהמסגרת התזמורתית רק חיזקה את נגינתם. בסך הכל זה פרויקט חשוב, שהיה יכול להשתפר עם עיבודים צנועים יותר ובאמצעות נקודות יותר שקטות בשטף הכללי.
 
מקהלת הסקסופונים של אודין פופ. אודין פופ: טנור סקסופון, הלחנה, עיבודים. גיל זוהר פסנתר, גלעד אברו-בס, שי זלמן-תופים, ועוד שמונה סקספוניסטים ישראלים

מרינה הלהיבה את הקהל
 
מי שמחכה להשתלחות באנשי "כוכב נולד"הפורצים למקום לא להם לא ימצא אותה כאן. בלומין היא זמרת ג`אז ואפילו "כוכב נולד", המקום האחרון לזמרות ג`אז לא טשטש עובדה זו. אליה מצטרפת "תזמורת ג`אז תל-אביב" שהיא גוף המוקם לצורך פסטיבלים בלבד, אך חלק מנגניו (כמו נגן כלי ההקשה והויברפון רמי שולר) טובים מאוד.
 
עמיקם קימלמן, שועל ותיק בהזדמנויות כאלה תפר לבלומין חליפה הולמת למידותיה. חולשתה האחת של בלומין היא דברי הקישור. לא תמיד ספונטניות, או להגיד כל דבר שבא לך היא מעלה. פרט לכך, אהבתי מאוד מה שהיא עשתה. היא שולטת בכל הרגיסטרים,יש לה סופרן אמיתי, מה שהיה חסר בנוף הזמרות הישראלי מאז רימונה פרנסיס, חוש קצב מעולה, הבנה של פראזות, חוש מצוין לאילתור וכנות כובשת.
 
בשיר "אגדה יפנית" ישנם ניצני ג`אז,וכבר אריאל זילבר ,כשביצע את השיר בלהקת "תמוז" הכניס אלתורים קוליים וקימלמן עיבד את השיר בחוש הרמוני נדיר, שאיפשר לבלומין לגלות את מלוא יכולה. השיר של קורין אלאל "תנינענק" זכה לביצוע ג`אז-רוק מכוסל עם הרבה אנרגיה ואז פתאום הגיע שקט מבורך. מדוע מבורך? משום שקימלמן אוהב להפגיז בתזמור ולהרבות במתן קטעי סולו לנגניו המסורים, וכשהם לא מנגנים לרגע ומרינה בלומין שרה את Some Day My Prince Will Come בכשהיא מלווה את עצמה בקסילופון ורמי שולר מאחוריה בוויברפון קיבלנו חמש דקות עדינות ומקסימות.
 
מחרוזת הג`אז שבאה אחריה היתה צווחנית מצד כל מי שנטל חלק, אך בשיא הצעקות החל קימלמן לשיר דואט מקסים עם מרינה, דואט שהתפתח לקלחת דיאלוגים עם כל התזמורת. הקהל אהב את הבלגן ומרינה גילתה בגילוי לב נדיר: "כל כך קל להלהיב קהל. קצת צורחים למעלה קצת למטה, מקשקשים באמצע והקהל משתגע". אחר כך הסבירה כי מכל עשרות השעות שעמיקם והיא הקדישו לפרויקט יזכרו את רגעי הצעקה ואני מסכים אתה.
 
בלומין סיימה בסטנדרט האהוב Heaven,הפעם בקצב הסלסה. אחד הדברים שהיא עשתה מצוין היו קטעי אלתור כתובים והמנוגנים במקביל על ידי הסקסופונים. אני הפעם שותף מלא להתלהבות קהל מבלומין, ומאמין כי הג`אז והקברט הם המדיום הראוי לכישרונותיה המרובים, היא לא גימיק אלא אמן אמיתי והיא תגיע רחוק.
 
אחריה הופיע שוב ניומן וסיים פסטיבל שאפשר להתגאות בו. כיף להיות תל-אביבי בחודש פברואר.
 
מרינה מקסימיליאן בלומין עם תזמורת הג`אז של תל אביב. עיבודים, ניהול מוזיקלי וניצוח: עמיקם קימלמן. 
  
פסטיבל "ג`אז של תל-אביב", 22-20 בפברואר 2008, סינמטק תל-אביב.