יזכור, ישכח, יזקור

באופן עקרוני, הומור שחור מפיל אותי לרצפה. נכון שזה לא פוליטיקלי קורקט ולפעמים גובל באי נעימות של ממש, אבל כשעושים את זה כמו שצריך  זה בעיני הומור מהסוג ששווה לצאת בשבילו מהבית. הבעיות בתחום השחור של ההומור הן שהוא חייב להיות חד כתער, ועם זאת  להשאיר חומר למחשבה, ושהשחקנים חייבים להיות קרים כקרח כדי להגיש אותו כמו שצריך. וזה לא פשוט לביצוע.
 
המופע "ישכח" מועלה במסגרת הצגות הפרינג` של תיאטרון תמונע. שלושה בוגרי בית ספר ניסן נתיב בירושלים- דני זהבי , יעל נצר ומאיר אשרף מעלים מערכונים ששואבים את התכנים מטקסי יזכור השונים שעליהם גדלנו בבית הספר. טקס יום השואה, טקס ישכח לזכר יצחק רבין וטקס יזקור לקהילה ההומו לסבית. שלושתם נחושים להשתלח בפרות קדושות ושאר מיתוסים  אבל החומרים לא תמיד מספיק חזקים, מתוחכמים או מקוריים.
 
המערכונים מתקיימים בחצר בית הספר ע"ש אריאל שרון, וכוכביהם הם מנהלת בית הספר שמרוב רצון לדבר בלשון גבוהה מתעלמת מבגד כפת בראש מילה, מפקד מורעל בצבא שמטיף לילדים התמימים על מהותם האמיתית ומורה אחת שפוטרה בעקבות דו"ח ועדת דברת. שלושת המערכונים חוזרים אחד על השני מבחינת המבנה ומבחינת חלוקת התפקידים בין השחקנים – המנהלת שנוזפת בקהל ללא הרף, המפקד שמתפאר במעללי הקרב ההזויים שלו והמורה המפוטרת שפשוט נותנת לשניהם בראש על כל מילה שהם מוציאים מהפה.
 
מי שמחזיק את רוב המופע על הכתפיים הוא מאיר אשרף. יכולת החיקוי שלו , העובדה שהוא מצליח לשמור על רציניות והציניות שלו שבאה לידי ביטוי במיוחד בקטעים שהם אוף-טקסט עובדים יפה ביחד.  יעל נצר היא בעיני חוליה חלשה יותר, אולי בגלל שהדמות שהיא מגלמת כבר לעוסה וטחונה מכל הכיוונים. עד כמה עוד אפשר למתוח את הצחוקים על מנהלת בית ספר שנוזפת בתלמידים על כל דבר?
 
זה לא סוד שתיאטרון פרינג` עובד  בתקציבים נמוכים מאוד להפקות, זה חלק מהקסם שלו.  אבל  יותר מדי פעמים לאורך "ישכח" מציינים השחקנים שאין כסף להפקה. זה מתחיל נחמד, מצחיק אבל קצת מתחיל לנדנד יותר מאוחר ובפעם השלישית כבר מוציא את העוקץ. 
  
לא פשוט למצוא שחקנים ויוצרים  שמתעלמים ממוסכמות ומוכנים לדרוך על כל מה שמריח ממסדיות, רשמיות וטקסיות. יש ל"ישכח" המון פוטנציאל -  קצת שיופים של הטקסטים והכנסת רבדים נוספים לדמויות הראשיות שעולות ויורדות מהבמה, יעשו למופע הזה רק טוב. אפילו טוב מאוד.