תנופה בדרך?

תקדימיותו של חוק התרבות, שההצעה לכינונו עברה השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, היא בהכנסתו לספר התקציב כגורם קבוע שנגזר מתקציב המדינה. זאת בניגוד לחוק הקולנוע, למשל, שמקור כספיו הוא הכנסות המדינה מתמלוגים שמעבירה הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה לרשות האוצר.

ככזה, ובהנחה שאכן יתקבל (קריאה טרומית, ראשונה, היא תמיד הצהרתית-טקסית, שבה נבחרינו מרשים לעצמם להתקשט בנוצות נאורות וקידמה, אבל אף פעם אינם מתחייבים ליותר מאשר מס שפתיים. הקריאות המחייבות והמכריעות באמת, הן כידוע השנייה והשלישית, שבהן הקערה עלולה להתהפך כיוון שהן נגועות בשיקולים פוליטיים, באינטרסנטיות של תן וקח ובהנמקות שלא מן העניין) הוא אמור להיות קבוע (בשברי האחוזים שלו) ולא ניתן לפרשנות או לגחמות.

שוב, בניגוד לחוק הקולנוע, שלמרות יציבותו המפתיעה בעשור האחרון, עדיין הוא אינו מובן מאליו ורבים אורבים לפתחו ולקיומו. כמו, למשל, ביטולו האפשרי והכפפתו תחת קורת הגג של חוק התרבות. כי למה, יגיד לעצמו המחוקק, צריך חוק קולנוע, וחוק מוזיקה וחוקים מגזריים אחרים - אם יש חוק תרבות אחד? הכינו את השכפ"צים מראש.

על חשיבותו של החוק שבדרך, מיותר לדבר. זה לא רק הכסף והמימון במועדים קבועים ובסכומים ידועים ו-ודאיים, שעליהם ובעזרתם יתאפשר למוסדות לתכנן תקציבים ולבנות תוכניות, ולא משנה לשנה, אלא חמש-עשר שנים קדימה (מה שבלתי אפשרי לחלוטין במציאות המסבסדת הנוכחית); זה גם לא השקט והרוגע שהוא ישרה על המערכת, שתוכל להתפנות בראש נקי מדאגות (כלכליות) לעיסוק בעיקר, יצירה אמנותית ועשייה תרבותית, אולי גם סוף-סוף בלי להתחשב בשיקולי מסחריות (חזון אחרית הימים? אני מגזים? אני יודע. אבל מה רע לחשוב כך, לפחות עכשיו, כשמהלך החקיקה עדיין אוטופי?); זה בעיקר הזמן שיתפנה, האנרגיות שישתחררו, משאבי כוח האדם שיופנו מהעיסוק המרגיז והמעצבן בפוליטיקה, בהשתדלויות ובהשפלות, בארגון מחאות והפגנות ובפשיטת יד (ורגל?) ויוכלו להתמקד בהצעדת התרבות הישראלית קדימה.

קדימה? והרי ההישגים האמנותיים אליהם הגיעה התרבות הישראלית, בכל התחומים, בסד התקציבים והקיצוצים הקיים, הם מרשימים ומעוררי השתאות גם כך. וגם בפנטזיה הכי רטובה, בלתי אפשרי בכלל להעריך את הפוטנציאל הגלום בחוק תרבות אפשרי. בכל התחומים. במוזיקה הרצינית וגם הפופולרית, במחול, בתיאטרון, וגם באמנויות הפלסטיות והמילוליות, שלא לדבר על הקולנוע, עם החוק הייחודי שלו, שעושה לכל הפוליטיקאים בית ספר (ומשום כך, לא מעט מהם מחכה לו בפינה) ומשמש דוגמת ייצוא הישגית מופלאה, למרות שנים של בידוד פוליטי. פשוט אי אפשר לשער, איזו תנופה יכול ביטול הצורך להתחנן ולהתרפס, להיאבק על כל מעה, להעניק ליצירה הישראלית, לצרכי פנים ולהיצע חוץ.

אסור להתנחמד אתם

החשש היחיד הוא מפני הזחיחות ואובדן הערנות. רק לא לנוח על זרי הדפנה. לא לקפוא על השמרים, לא להירדם בשמירה. הצעת חוק בקריאה ראשונה היא הישג לא מבוטל, אבל את גורל התמיכה בתרבות לא יקבעו אנשי תרבות אלא פוליטיקאים. והללו הם יצור הפכפך ומסוכן (ראו את החוק נגד עישון סיגריות במקומות ציבוריים ואת ניסיונות הנסיגה ממנו, בכדי להפנים עם מי יש לנו עסק), שהיום הוא תומך נלהב ומחר הוא חושב אחרת (השר מאיר שטרית למשל. שבכהונתו הקצרה במשרד התרבות, הבטיח הרים וגבעות וגם חתם על מסמך הבנות מפתה ביותר, לא הפתיע כשהיה היחיד שהצביע נגד בקריאה הראשונה. בטח נעלב שהצעת החוק לא רשומה על שמו).

אסור להתנחמד אתם! מעטים מהם עושים זאת מטובת העניין ולשם שמים. מרביתם רודפי כותרות, כיבודים וקרדיטים. ודווקא עתה, באווירה המשכרת הזאת של נצחון והישגיות, ודיבורים בטרם-עת על הצלחה, צריך לכלכל צעדים בתבונה. דווקא עתה, אחרי שהצעד הקריטי של פורום מנהלי מוסדות התרבות להתנתק מאיגודי האמנים, המיליטנטיים בהתבטאויותיהם ובהתנהלותם, גם מטעמים של ניגודי אינטרסים, הוכיח את עצמו, לא הייתי פוסל אפשרות חבירה מחודשת, אד-הוק, אליהם. כדי שיהיו חיילים לעמידה על משמר ההבטחות, ושוט מתמרץ נגד המחוקק המנמנם. כך עושים מנצחים נדיבים.

השלב הבא, החשוב לא פחות, הוא טיפול ממוקד בשר התרבות הנוכחי, שדרכו -  אם ימשיך בתפקיד כשהחוק ייצא לפועל - אמורים כספי התמיכה להגיע. לנוכח תרומתו הדלה (אם בכלל) של השר להליך החקיקה, אופן טיפולו השוטף בתחום שבאחריותו, מדיניותו הפלגנית, מינוייו השערוריים, התעלמותו מנהלים ומקריטריונים קיימים, והחלטותיו הגחמניות. אסור לתת לו ליהנות מפירות המאבק (והוא כבר קפץ על העגלה).

ועוד שלוש הערות לסיום

1. הבוקר של האוסקר זרח עלינו שוב בשחור-לבן. ההיפך מזכייה הוא תבוסה, והיפוכה של גאווה הוא אכזבה. אין צבעי ביניים. הכל עניין של חיים ומוות. הכל אישו לאומי-קיומי. שום רציונל מפוכח. לא בפוליטיקה (ראה לעיל), לא בספורט (שבו אי הצלחות בכדורגל, בכדורסל ובטניס, הם תמיד אסון לאומי ועילה לוועדת חקירה, מינימום), לא בחברה ולא בתרבות ובבידור. אם `בופור` לא זכה באוסקר זו אכזבה. למי? לתקשורת הזחוחה והיודעת-כל? והרי החשיפה ויחסי הציבור שהסרט ויוצריו קיבלו, ובמישרין תעשיית הקולנוע הישראלית ובעקיפין המדינה, שווים יותר מכל פסלון מתכת כזה או אחר?

2. ואם מעודה לא יביא לנו מקום ראשון באירוויזיון, אוח, מה שנעשה לו. לא נסלח לו על פגיעה בכבוד הלאומי. הלו. להירגע. הנמיכו ציפיות ואת להבות מדורת השבט. קצת קשה אחרי פסטיבל תקשורתי מטורף של 28 שעות, אבל אין ברירה. "כאילו כאן" הוא השיר של בעז מעודה (וגם של דנה אינטרנשיונל ושי כרם) לא שלנו, של המדינה. למרות שניסו לשכנע אותנו אחרת, כשבויים של תעשיית הרייטינג. קצת פרופורציות. ומספיק עם ה"לשנה הבאה בירושלים!". זה כבר לא עובד ולמה להעמיס על הילד ציפיות בלתי אפשריות של אומה שלמה. ועל מה? על שירים?! רציתם תימני בתחרות? קיבלתם! קיבלתם אפילו שיר תימני, מה שאף אחד מזוכי העבר הישראלים של האירוויזיון לא העז לשיר. ונראה אם האירופים מסוגלים להבחין בין סלסול תימני ראוי לבין קריאת תרנגול הודו הזוי. לפחות יצא למעודה שיר נהדר אחד לאלבום הבכורה שלו - "מסע חיי" של איתי פרל.

3. שני משפטים לגבי המחזה המוזיקלי "מייק" שמועלה עתה בבית ליסין. האחד, היכולת למצוא בלהיטים טריוויאליים לכאורה, פרשנות בדיעבד לחיים, ושילובם בהתאם במחזה, היא אמנות בפני עצמה. השני, אי אפשר תוך כדי הצפייה המהנה ב"`מייק", שלא לערוך השוואות עם מחזה מוזיקלי אחר שהועלה בהצלחה בבית ליסין לפני יותר מעשור. "זהר" של שמואל הספרי על זהר ארגוב. גרסאות אשכנזית ומזרחית של אותו סיפור חיים והצלחה טרגי.